נבכיי נשמתי

אחרי שלושה שבועות בבה"ד הכל נראה בנאלי. המסדרי ניקיון, השיעורים, הא"גים והשינה המועטה. הכל הפך לסוג של שגרה מוזרה כל כך מהר, כמעט בן רגע ממש.

וכל חולשה שהיא, פיזית או מנטלית, אין לה מקום, רק בגלל שיודעים שחייבים לשרוד וזה לא הזמן להתפרק.

אני מרגישה שבבסיס אני משדרת הרבה יותר חוזק ממה שיש לי באמת, או שאנשים ככה חושבים. אני חושבת שאני בעצמי הרבה יותר חזקה במסגרת הצבאית מאשר בחיים האמיתיים. הצבא נותן לך את המסגרת הזו, של מי אתה ומה מותר ואסור לך, ומהן חובותיך וזכויותיך. אני מטבעי עושה דברים על הצד הטוב ביותר ואולי, אולי זה מה שגורם לשבוע בבסיס לעבור כל כך מהר ומצד שני לאגירת כל כך הרבה מרמור.

אני לא מתמרמרת אף פעם ליד החברות שלי לחדר, את המרמור אני שומרת לעצמי כי הן מספיק מתוסכלות ומדוכאות, אני לא צריכה להוסיף את שלי למדורה.

השבוע היתה גם אווירת קורס ממש עכורה, לצערי, הבנות התחילו לריב, ונוצרה התפלגות. אני מקווה שזה יסתדר כי אני לא רואה את עצמי באף אחת מהקבוצות, אני זה אני, ותמיד עם עצמי, ואולי זאת הבעיה הכי גדולה שלי.

"לא טוב היות האדם לבדו" אמרו. צדקו.

שלא נדבר על זה שהתקשרת, שפתאום נזכרת בי, שפתאום שוב יש לנו שפה משותפת עכשיו שאני בצבא ביחד איתך. ואנחנו סוגרים שבתות ביחד וחווים אירועים דומים. אני כל כך מתגעגעת ואתה כזה אדיש.. אוף.

אני כל כך רוצה למצוא בעולם הזה בן אנוש אחד או אחת שאני אצליח להתחבר. אני לא מצליחה כרגע, אני מרגישה לא שייכת לעולם הזה, אני מרגישה כמו חייזר שמדברים איתו רק על הדברים הבסיסיים ולא על דברים גדולים יותר. אני רוצה להיות מסוגלת לסמוך על בנאדם אחר חוץ ממני.

ראבק, בא לי אלכוהול. נמאס לי שאין לי לאן לצאת בסופ"שים. נמאס לי להיות תקועה בעולם הזה לגמרי לבד ולהתמודד לגמרי לבד ולבוא הביתה ולדבר לקיר.

זאת הפעם הראשונה מזה הרבה זמן שמצאתי את עצמי חושבת עליך ועל כמה היה נחמד לראות אותך שוב. באמת היה יכול להיות נחמד... באמת.

פורקן נטו. כמה טוב שעוד נשאר בלוג בשביל הדברים האלה.

נועה.