אם יש משהו בצבא שהפתיע אותי, שלמד אותי משהו, מן שיעור בחיים שעוד לא הפנמתי, זה שלעולם אבל לעולם אי אפשר לחשוב שיותר גרוע לא יכול להיות, או שמרוב זבל וחרא בחיים אנחנו בלתי שבירים כבר, רק מעצם העובדה שכבר נשברנו לכל החתיכות האפשריות.
אני מוצאת את עצמי בוכה סתם, בלי סיבה של ממש, מחליפה מצבי רוח כמו גרביים. צוחקת, כמעט מתעלפת מצחוק ובו בזמן מרגישה מרירות כזו שוטפת. אני מסתכלת על הבנות לחדר שלי וכולן כאלה מדהימות באמת, לא יכולתי לבקש להיות במקום יותר טוב. אחת אחת בנות חכמות מצחיקות. אבל שוב שוב ההרגשה הזו שאני משקיפה מהצד, שאני לא חלק. ההרגשה של התבוננות מרחוק, שלא באמת להיות כל כולי בפנים ובתוך הצבא.
בשבוע האחרון התחילו המחשבות הממש רציניות על קב"ן. לא, חלילה לא להשתחרר, טוב לי בחיל שלי ובתפקיד ואני נהנת מהקורס ומהכל, אבל אני ממש חושבת שמשהו נדפק אצלי.
אני מרגישה בחלום שלא נגמר, לא מצליחה לחיות באמת ולהרגיש ככה. אני לא מוצאת נחמה בחברת אנשים לא מצליחה להשתרש באף מקום. אני מרגישה כמו רוח.
השבוע נפתחתי יחסית אל מישהי מהחדר. היא היתה בהלם, ועוד סיפרתי לה כל כך מעט. זה הפתיע אותי כי... כי אף פעם לא הרגשתי שזה עד כדי כך רציני, אבל אני יודעת שזה כן. שמה שעבר עלי לא היה תקין, אלא היה רחוק מתקין. "אני מעריצה אנשים כמוך" היא אמרה לי "שמסוגלים להתגבר ולהמשיך אחרי דבר כזה ועוד להגיע לכאן לחיל ולהצטיין". הייתי נבוכה, ובתוך תוכי הרגשתי כאילו המילה שלה, של בחורה חמודה שהכרתי עכשיו בצבא, אלו המילים של כל האנשים היקרים לי שפגשתי לאורך כל הדרך המשופעת והמסולעת שבה הלכתי.
אני מגיעה הביתה בלי חשק לכלום, לא רוצה משפחה, לא רוצה לראות או לשמוע אף אחד. חייבת את מעט הפרטיות שלי לעצמי, חייבת להיות כאן מול המחשב ולכתוב, חייבת שקט שכל כך חסר לי שם. חודשיים כבר לא יצאתי מהבית אלא לשם הצבא. שבוע צבא- סופ"ש בבית - שבוע צבא. אני מרגישה מועקה נפשית ממש גדולה, אבל היי מה חדש בזה? אני רגילה.
בולשיט.
אני מנסה לגעת בכל הפצעים שכואבים לי כרגע, וללטף אותם, להוציא את כל הדלקת ולרפא את עצמי כמו שאני עושה תמיד כל כך טוב. המוסיקה מאוד עוזרת, סוג של האזמל שלי. ובכוונה, בכוונה אני לא אלך אל בקבוק היין במקרר כי אני צריכה להוציא הכל ולהתנקות, להכין את עצמי לעוד שבוע אי שם בארץ, עוד שבוע של מתחים בקורס, של המון חומר, של התשה נפשית ומנטלית.
אני סוגרת פורים, מה שאומר שאני לא אסגור פסח, ככול הנראה. מה שאומר משהו ממש טוב, כי פורים בבסיס יהיה חוויה הרבה יותר גדולה מאשר פסח בבסיס, שלא נדבר על זה שפורים זה פחות זמן. בשבוע הבא גם ימלאו לי חודשיים בצבא. חודשיים זה פז"מ מכובד לא? חחח צעירה שכמותי. זה ממש מדהים איך שהמעמד בצבא הוא תלוי פז"מ. אם התגייסתי אפילו יום לפני מישהו אני נחשבת יותר ממנו, ולהפך. לפני כמה זמן הגיעו קורסים חדשים לבה"ד וכולם, ללא יוצא מן הכלל, התחלנו להתפזם עליהם ברמות קשות. האמת, זה ממש ממש מגעיל, אני זוכרת איך התעצבנתי שהמפקדות שלנו בטירונות התפזמו עלינו כל שניה בערך, ואיך להרגיש צעיר זה כל כך מעצבן, אבל כנראה שסופו של צעיר הוא להיות פזמניק... הקלחת הצהלית או לא?
טוב אני נראה לי אפרוש עכשיו לטיפוח שלי בעצמי וגם לישון מתישהו. לילה סהרורי טוב לכולם.
נועה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
