אף פעם לא האמנתי שיום יבוא ואני פשוט אוכל לשפוך את הלב ככה לאדם שאני לא מכירה כל כך, בוודאי שלא בוטחת.
לא האמנתי, אבל זה קרה, וזה היה מדהים.
כל סיפור החיים הזה, דוגר בתוכי כל כך הרבה זמן והוא רק מחכה לפרוץ. תמיד היו עכבות, תמיד הצלחתי לשמור אותו בפנים גם בפני הפיתויים הגדולים ביותר אבל עכשיו... פתאום הכל כל כך פשוט.
זה כמעט עניין שבשגרה בקורס ובמסגרת הצבאית בכלל, שאנשים נשברים ומתחילים לחשוף את עצמם לאחרים. אולי אפילו רק בשביל זה כדאי היה להתגייס. סוג של קבוצת תמיכה עצומה שכזו.
אז חשבתי על זה, ולא, זה לא סתם שפתאום שפכתי את הלב בפני מישהי מהקורס שלי. קודם כל היא בנאדם ממש חזק, או שלפחות משרה רושם כזה. הרבה יותר לחשוף ולדבר עם אדם שיש לו כביכול ניסיון. יש כאן סוג של הזדהות, ובאמת הרגשתי שהיא מזדהה איתי בכמה מקומות כשם שאני איתה.
סתם נקודה חיובית שחשבתי שכדאי לציין.
הא ועוד אחת- ממש חסר לי הבלוג בזמן שאני בצבא. חסר לי הזמן הזה עם עצמי, לחשוב מחשבות בכתב ולדבר עם עצמי. באמת שכל כך חסר.
ברשותכם אפרוש לישון אחרי שבוע ללא שינה בשל שמירות בחמ"ל.
נועה.
נ.ב.
פורים היה מגניב. שבוע הבא אני סוגרת. יאי.
- אני פאקינג כל כך מתגעגעת... הלוואי ויכולתי לקבל שעה לדבר איתה ואיתו. שעה אחת, לא צריך מעבר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
