נבכיי נשמתי

ושוב ההרגשה הזו, השנאה הבלתי נלאת לאישה- שנאה שמקורה שנאה עצמית, שנאה לרעיון הזה שיכול להיות שכן יש משהו במגמה הזו.

לא האמנתי שזה יכול לקרות שוב, חשבתי שזה היה נסבתי, בגלל הצורך בדמות אמהית. אני מפחדת ממש לומר, אבל זו כנראה בדיה. שוב התעוררתי בבוקר עם המחשבות בראש. מה קורה לי? לא סגרתי את הפינה הזו כבר? למה יש בדמויות הכל כך ספציפיות האלה משהו שמושך אותי?

הזמן בקורס הוא בוודאי אחת התקופות הכי יפות בחיים שלי, אם לא התקופה היפה ביותר. הבנות מדהימות המפקדים גם, החומר ממש מעניין והמשמעת כבר לא מעניינת אותי, הכל עובר מעל הראש. סוף סוף קשרים אמיתיים של כנות, של ידידות אמיתית ואחווה ביני לבין אנשים אחרים. פשוט נפלא.

הקורס נגמר בדיוק עוד חודש, ואני מתה מפחד. לא רוצה שיגמר,שימשך לנצח.

אבא קנה לי מתנה לפסח ולהשבעה Ipod Touch ואין מאושרת ממני, אני יודעת, אבל אני אוהבת צעצועים (:

נועה.