נבכיי נשמתי

אתמול במסיבה הבנתי לגמרי. נועה נמצאת במקום אחר עכשיו. חזרה מהצבא שונה, אנושית הרבה יותר. לא צריכה יותר את החממה ואת הכיפה שיש באינטרנט. לא מצאתי את עצמי בין כל האנשים, שרובם הפלא ופלא הם חברים שלי, ידידים ממש טובים שליוו אותי המון זמן. לא מצליחה להתחבר למקום שלהם, הוא כבר לא שלי יותר. שלום לנעורים?

התעוררתי בבוקר לשיעור פילאטיס, וכשחזרתי ממנו הרגשתי שאני צריכה לשנות משהו בחדר. כמובן שהשינוי המרכזי שהיה צריך להעשות זה ניקיון. מאז שעזבתי לצבא אף אחד לא טורח לנקות לי את החדר, והוא היה כבר מאובק מכף רגל ועד ראש. אספתי את השיער, דלי מלא מים, סמרטוט, חומר ניקוי, ולעבודה.

זרקתי כל כך הרבה שטויות, סמלים של עולם שהוא כבר לא שלי. את כל הזכרונות הקטנים ממדינות בעולם, הכל. את הטיול להולנד אני זוכרת גם בלי שתהיה לי תחנת רוח מחרסינה על המדף.

"ילדה בגילך צריכה לחשוב על הגבות שלה" הקשבתי לך. סידרתי מדף שלם לבשמים שלי והקרמים. אולי בשביל להזכיר לעצמי שגם אני נורמלית.

הברקתי את החדר כמו שלא עשיתי אף פעם. הוצאתי, הזזתי, שאבתי, איבקתי, שטפתי. כנראה שהצבא כן מצליחה להחדיר איזו שהיא רוח ניקיון, אשכרה דמיינתי את המפקד שלי עושה לי מסדר על החדר ומוצא אבק. זה היה משעשע עד דמעות.

הורדתי את הוול סקרול שהיתה לי בחדר. ליוותה אותי 4 שנים אבל- נמאס.

בזאת פצחתי בחיים חדשים. אף אחד לא אמר שזה יהיה קל, להפך זה יהיה ממש קשה עכשיו למצוא חברים, ואני אפילו עשויה למצוא את עצמי לגמרי לבד, אבל אני אקח את הסיכון. אני עדיין אוהבת כל אחד ואחת מהחברים הנפלאים שלי מקהילת האנימה והמנגה, אבל אני צריכה משהו אחד בחיים שלי, משהו שהוא יותר לכיוון העתיד מאשר לעבר.

וסוף לסיפור.

וקץ לתמימות.

ושלום לאמונות.

בסופו של דבר, יהיה מה שיהיה, העיקר להנות.

נועה.