נבכיי נשמתי

רוחות מאי. אוויר יבש, מחניק, ספוג בחול עמוס בסיפורי העבר.

אני כבר מריחה את רוחות מאי שבוע. אפשר כמעט לחשוב שאני במציאות מקבילה.

רוחות מאי נושאות בחייקן סיפור, סיפור עצוב טראגי אך מדהים, ובו בזמן גם געגועים עזים למה שהיה פעם ואיננו עוד.

כל סיטאציה, אפילו הקטנה ביותר, גורמת לי לחזור לאותו זמן. לרגעים הקסומים והנוראיים ביותר בחיי. סרט אחד פשוט יכול להחזיר אותי כל כך הרבה אחורה.

אני במקום אחר עכשיו בחיים, אחר לגמרי, אך למרבית הפלא הכמיהות לא השתנו. בעיקר, העבר לא השתנה. הוא לא ישתנה אף פעם. כנראה בגלל זה אני אוהב אותו כל כך, כי מה שהיה ישאר תמיד, אבל ישאר תמיד במקום אחר, מקום שהוא לא עכשיו.

אני כל כך רוצה להרגיש שוב, את ההרגשה הזאתי, לחוות בצורה כל כך נוגעת את מהות החמלה האנושית. רוצה להרגיש שוב שיש לי על מי להשען, לסמוך, להפקיד בידיו את חיי.

וחיי ריקים, ריקים מנפש חייה. ריקים כמו המדבר שממנו מגיעות רוחות מאי. זה רק אני כאן בפנים, מציגת הצגת יחיד עלובה ופאתטית, מדמיינת לעצמי איך זה יכול להרגיש.

וכנראה שהיום הזה יעבור כמו כלום. בלי שום אירוע מיוחד. אפילו בלי ציון כמו שהיה בשנה שעברה (כמה כעסתי עליך בשנה שעברה... כמה...) ואני גם כנראה אעביר את עצמי למסכה היומיומית שעלי ללבוש בשביל להמשיך לנהל אי אלו שהם חיים.

רק הלוואי שיכולת לדעת שמאז אותו רגע, חיי אינם חיים.

נועה.