נבכיי נשמתי

הלכתי לאט לכיוון הדלת. הזזתי מעט את ראשי שמאלה, ימינה כשעיניי סורקות את כל החדר כמו מכ"מ.

ראיתי שתיים מדברות. מתווכחות כמדומני. הסטתי מעט את הראש שמאלה וראיתי את התיק המפורסם, זה שכתוב עליו בהודית, וידעתי שמצאתי את מה שחיפשתי.

חיוך נמרח על פני ובאושר גדול נכנסתי דרך הדלת ואמרתי "שלום!" בטון המפורסם שלי. הכרזתי שעכשיו אני כאן, מבלי לדעת למה.

המבט שלה עלה למעלה מהדף שעליו הסתכלה. לקח לה זמן להבין שזו אני, אחרי הכל עכשיו יש לי מדים. בשניה שהאסימון נפל, היא עזבה את כל הדברים שלה תפסה אותי בחוזקה בזרוע הימנית ומשכה אותי החוצה בפרצוף זועף.

ירדנו במדרגות. הכל לבן, רק אני במדי זית והיא בלבוש שגרתי ביותר. בערך באמצע עצרתי ושחררתי את היד שלי מהאחיזה. "מה קרה?" שאלתי. אני עמדתי כמה מדרגות לפניה, הפרש הגובה ביניינו היה גדול מתמיד. "תגידי לי את נורמלית?" פתאום היא סננה אלי. "איך את מעזה בכלל לעשות את זה? אחרי כל מה שנתתי לך מעצמי, ממעט הכוחות שהיו לי, איך את מסוגלת?" היא מטיחה בי. "על מה לעזאזל את מדברת?" שאלתי בחוסר הבנה מוחלט. "איך את מעזה ככה לשכוח אותי? לא, לא לשכוח, להתעלם ממני? לנתק ככה את הכל? איך את מעזה?".

וכאילו בשניה הבנתי על מה היא מדברת. בשניה עברתי ממצב מבולבל למצב מדוכא ממש. "אני... אני..." התחלתי לגמגם. "נועה, למען השם, אחת ולתמיד אני רוצה שתסבירי לי. תסבירי לי הכל מא' עד ת'. באיזו חוצפה הסתרת ממני את כל זה!" והקול שלה והכעס מתגברים. נפלתי על המדרגה מדכאון מוחלט. הסתרתי ממנה את הפנים עם השיער והיד. בכיתי כמו שלא בכיתי הרבה זמן. "כשאני מדברת אליך תסתכלי אלי!" אמרה כשהיא פתאום נמצאת מעלי. "את.. את לא מבינה, יש לי הסבר..." אמרתי עם פה מלא דמעות בעוד שאני מזיזה את היד.

"בואי" היא אמרה לי. קמתי והלכתי איתה.

הגענו למקום מוזנח, אני חושבת שזה היה מן דלת של בניין שהיא רק סורגים. הזמן היה בין ערביים. התיישבתי תוך השענות על הסורגים, השמש היתה מאחורי. ישבתי כשגופי מורכן קדימה, הרגלים פרוסות והראש נפול. היא רכנה לידי אפילו לא יושבת, כולה מקופלת והקשיבה.

סיימתי לדבר.

ושוב הרגשתי את החמלה הזו שלה, הדבר שאותו באתי לפגוש. התכרבלתי ממש בין זרועתיה במשך כל כך הרבה זמן. הרגשתי שזו היתה מן קבלת אישור להכל.

הגיע הזמן לעזוב, להיפרד שוב. ליבי נקרע לרסיסים. "אל תעשי לי את זה שוב נועה, תתקשרי. אני מתחננת."

"ברור, ברור" שיקרתי. היא חייכה אלי, יודעת בליבה שלעולם זה לא יקרה. שתינו הבנו, בדרך שלנו, למה כל אחת מתכוונת. ידעתי שבעצם היא אומרת לי "תשמרי על עצמך" והיא ידעה שאני משיבה לה "אל תדאגי, את יודעת שאני מסוגלת לעמוד מול החיים". ושוב החיוך, ושוב העיניים האלה, שיודעות ומבינות וגורמות לי לשכוח את כל הצרות שלי.

הסתובבתי, הלכתי שוב לכיוון האור שבקע משער הכניסה. בדרכי החוצה הרמתי את ידי מעט מעלה והזזתי אותה מצד לצד. הסתובבתי מעט אחורה וראיתי אותה עומדת באותה דלת כניסה, ידים משולבות, מחייכת.

חלומות הן אשליה כל כך מציאותית.

נועה.