נבכיי נשמתי

"והחניכה למופת היא..."

הדבר היחידי שיכולתי לחשוב עליו ברגע הזה הוא כמה אני אהיה שמחה בשבילה. בשביל הילדה הזו שיושבת מולי כל הקורס ושופכת אותי מצחוק כל פעם מחדש.

" נועה!! מחיאות כפיים"

מה? לא.. אני? למה? אני... אמאל'ה.

כולי רועדת קמה מהכיסא. לא לשכוח להצדיע אני אומרת לעצמי. נעמדת מול מ"מ הרע"ן. הצדעה רועדת. בכי במעלה הגרון. חיוך.

"כל הכבוד ובהצלחה"

תודה השבתי. כל הנגדים האלה מסתכלי עלי, מפקדי קורסים, קצינים. מבוכה. מבוכה ממש גדולה.

"לא ציפית לזה?" שאל הרמ"ד

ממש לא אמרתי.

"כל הכבוד, מגיע לך"

לחיצת יד לויש (המפקד האחד), קבלת הסיכה. לחיצת יד למרקו (המפקד השני), קבלת התעודה. מסתובבת לעבר המקום שלי.

"חכי" אומר מרקו.

היד נגשת לדש הבגד לעבר הסיכה שלו.

לא נכון, לא נכון, הוא לא עושה את זה עכשיו. והוא מוציא את הסיכה מול כולם. סוגר אותה ונותן לי.

" בשביל להביך את נועה עוד קצת נותן לה המפקד את סיכתו" מסביר הרמ"ד. צחוק דיפלומטי.

התיישבתי. רועדת כולי. מרוגשת. בעננים.

מאושרת.

זה באמת היה כל כך טוב. יותר מידי טוב בשביל להיות אמיתי. יותר מידי טוב בשביל הצבא. מי היה מאמין.

שובצתי בירושלים במסגרת של בסיס סגור. יציאות: 11/3. ולמרות הפרידה הקשה מהבנות (שרובן משובצות בבסיס משמרות במרכז) אני יודעת שזה מה שנכון בשבילי. להתנתק מהבית, ולמצוא חיים חדשים. אני מרגישה שאני לא יכולה להיות במקום אחד תקופה ארוכה. אז המסע שלי ממשיך אחרי הרגילה (הבתזונה של עשרה ימים) בבסיס חדש לגמרי, אנשים חדשים לגמרי, עבודה חדשה, וסדיר. סדיר שהוא שונה לגמרי מהכל.

אז שיהיה בהצלחה.

דף חדש יתחיל, נקווה שיהיה טוב כמו שאר הדפים האחרונים בספר.

נועה.