נבכיי נשמתי

סחוטה מעייפות. עוד אוטובוס אחרון ואני בבית- אומרת לעצמי.

נראת כמו הצרות שלי, רק רוצה להניח את רגלי במקלחת, לחזור לצורה הנורמלית שלי אחרי 3 שעות בדרכים.

מתיישבת, מתאפקת לא להרדם.

לקראת הסוף עולות שתי דפ"ריות לאוטובוס. אחת נופלת קצת במדרגות והן מתחילות להקרע מצחוק.

לא ממש הבנתי מה מצחיק, התעלמתי.

סוף הנסיעה, אני קמה לקראת התחנה. פתאום הצחוק מתגבר.

"נועה" פתאום נשמעה צעקה.

אני מסתובבת ורואה את שתי הדפ"ריות צוחקות ממש. הבנתי שהן קראו לי, ועניתי להן "כן?"

"חחח למדנו ביחד חחחח פעם חחח ממש מזמן חחחח"

נזכרתי בפנים, אנשים משתנים כנראה, אבל הן לא השתנו, לפחות לא באישיות.

והצחוק הזה בפנים שלי, כרואות אותי על מדים עם סיכת המודיעין והכל, רואות וצוחקות, החזיר אותי אחורה, ליסודי.

לצחוקים הקבועים האלה, לסבל הזה שעברתי. התעלמתי. אני במקום כל כך אחר עכשיו.

זה היה כמו להיכנס מחדש לילדות לרגע, ופתאום להבין עד כמה אני שמחה שיצא לי להכיר את כל האנשים שהכרתי, שנתיב החיים שלי השתנה כי אני, ורק אני, החלטתי שהוא יהיה אחר. התחלתי לחשוב מחשבות של "מה היה קורה אם לא הייתי עוזבת ועוברת בית ספר". צמרמורת עברה בי.

למעשה, הצחוק הזה, הצחוק הזה היתה המבוכה. צחוק הגורל שלי.

הלוואי שעוד כמה שנים, הן, אותן שתי דפ"ריות יבואו אלי ויתחננו לעבודה. ועל הפרנציפ הן יקבלו ממני עבודה. עבודות רס"ר.

נועה.