נבכיי נשמתי

קשה לי לכתוב כאן את מה שעובר עלי בזמן האחרון.

המצב הבריאותי שלי מחמיר. מכל עבר צצות להן בעיות ניורולוגיות חדשות. קשה לי ממש להתמודד עם זה. אני מרגישה כמו בת 70. מרגישה שהגוף בוגד בי. אני לא אמורה להרגיש ככה, לא בגיל 18 וחצי.

והצבא, הצבא משביז. כל כך קשה להיות רחוקים מהבית לכל כך הרבה זמן. כל כך קשה לשמוע את אמא מתגעגעת, בייחוד בהתחלה. וגיא. כל כך כואב לי על זה שהוא גדל ואני לא שם לעזור לו. כואב לי שאין לו אף פעם מה לספר לי בטלפון, ולי גם אין. כי בסופו של דבר אנחנו עולמות שונים. איך אפשר לספר לו דברים על מה שקורה בגיל 18 וחצי? איך אני אבין בעיות של ילד בן 9 וחצי?

בנוסף לזה, הרגשות מתחרפנים. אני מפחדת להתקרב שם לאנשים. קשה לי להיפתח, לחשוף את עצמי שוב. אני מרגישה שמכל עבר רק בוחנים אותי. שאני נמצאת במן מבחן מתמשך של "מי זאת נועה?" ולא נותנים לי את הצ'אנס להתאקלם. למה אנשים מצפים שברגע שהם פוגשים אדם חדש הם כבר יכירו אותו לפרטי פרטים?

ואם זה לא מספיק, נדמה לי שנדלקתי עם מישהו שם. מהבסיס. וזו טעות מרה וחמורה. אני יודעת ששוב אני אתקל באכזבה ענקית, ואין בי, פשוט אין בי את הכוחות להתמודד.

אם זה לא מספיק לכם, כי באמת שזה לא מספיק, לאחרונה תוקפים אותי פלאשבקים מהעבר, מהתיכון. מחרתיים יש לי טקס חלוקת תעודת בגרות. אני לא יודעת מה אני מצפה שיקרה, אני יודעת את מי אני רוצה לראות שם, ואני יודעת שאין מצב בעולם שזה יקרה. זה כואב. ובכל זאת, אני ממש מתגעגעת לכמה אנשים מהכיתה. ממש.

נכון שזה לא מספיק? נכון!

אבא שלי בחו"ל ואמא שלי, כהרגלה, יורדת מהפסים. נמאס נמאס נמאס לי שכל פעם שהוא נוסע היא מאבדת את הצפון, ומי צריכה לדאוג שהכל ישאר שגרתי? מי צריכה לתת מהכוחות הנפשיים המועטים גם ככה שלה בכדי שאמא שלה תפסיק כל הזמן לצעוק כי היא פשוט נורא עצבנית? ניחשתם נכון.

אני לא כועסת עליה, אני... אולי... יכולה להבין. אבל ראבק, הוא יחזור, וזה לא שהוא בוגד בך שם עם איזה זונה. הוא פשוט הולך להגשים את עצמו מבחינה מקצועית. הוא הולך לפאקינג כנס. פרופסורים שם, מכל העולם, שומעים את ההרצאות שלו ומעריכים אותו. מעריכים אותו כמו שהמשפחה שלו יודעת להעריך, כמו שאני מעריכה. אז למה לא לפרגן? למה לא לתת לו להנות מזה? להנות מההגשמה העצמית המאוחרת, אבל הכל כך טובה שלו. אמא, למה שלא, פעם אחת, תביני, שזה מה שהוא צריך בשביל הנשמה שלו? תביני שגם הוא צריך למלא את האגו שלו מידי פעם, ולחזור מלא נחת. פשוט להבין ולנסות לקבל את זה.

זה כולה שבוע.

כולה.

אני צריכה קצת נחת. רק קצת. מישהו לנוח בין זרעותיו. מישהו שילחש לי שיהיה בסדר, לפני שאני מפסיקה להאמין שיהיה ככה.

נועה.