נבכיי נשמתי

אנחנו, כבני אדם, נוטים לזכור את הדברים החיוביים בחיים. את הדברים שעושים לנו טוב לזכור.

טבעי, מנגנון הגנה של הגוף והנפש.

קשה להאמין שאני חשבתי עליך אותו דבר בדיוק לפני... בחיי... 4 שנים. זה מדהים איך מה שבני אדם משדרים לפעמים הוא לגמרי ההפך. מצד שני, במקרה שלך זה מובן למה כולם מקבלים מסרים כל כך סותרים ממך. ככה גם אני קיבלתי עד שהצלחתי להבין אותך יותר לעומק. סעמק, אני ממש צריכה לראות אותך.

היום כשהייתי על האוטבוס לת"א עם כל החיילים הצנחנים והנעלים הגבוהות והכומתות והסיכות, הייתי ממש גאה בתפקיד שלי. בכלל, בזמן האחרון יש המון חומר ועבודה, וזה פשוט כיף. כיף להרגיש שאני תורמת למדינה, להגנה עליה. אני לפעמים מרגישה ממש כמו החייל שיוצא אל הכפר הערבי עם הנשק ונלחם, רק במסגרת האמצעים שיש לי, המוח ולא הגוף הפיזי.

ועם כמה שקוראים לנו ג'ובניקים, וואלה, זה לא נכון. נכון, חלק מתחפשנים רוב הזמן, וזה לא בסדר, אבל אני לא אתחפשן. ואני אצא מגדרי כדי לעשות הכל כדי לא לפספס כלום, ולעשות את העבודה בצורה הכי טובה שאפשר. ברעל עד הסוף.

קשה לי לקבל את זה. להשלים עם העובדה שאני צריכה להתנתק. כל פעם שאני חוזרת הביתה אני נתקפת בפרץ געגועים מטורף כזה, לעבר. ואולי זה בכלל לא לעבר, בכלל לא לאנשים האלה, אלא רק להרגשה. להרגשה להיות חשובה לאנשים, לידיעה שיש לי על מי להישען ולסמוך.

אני כל כך מתגעגעת להרגשת הבטחון הזו. כל כך.

משבוע הבא אני מתחילה לסגור. זה אומר כל שבועיים בבית. אני חושבת שאני אתחיל לכתוב יומן בכתב יד. אני פשוט לא אשרוד שבועיים בלי לפרוק ולכתוב.

גאד, אני מרגישה כמו נזירה.

נועה.