נבכיי נשמתי

היום יצאתי מהבסיס לטקס מצטיינים שנערך במרכז. ראיתי את כל הבנות מהקורס, המפקדים, הרמ"דים וכל מיני אנשים מוכרים ולא מוכרים מהענף.

היה מוזר לפרגן ככה לאנשים שממש לא מזמן ראיתי אותם בתור סוג של אלוהים כאלה, מפקדים מהבה"ד. זה סוג של שבירת כל הכלים.

נפגשתי גם עם המפקדים מהקורס, היה מרענן, ובעיקר מלמד.

למדתי על החוויות והמחשבות שעוברות לאנשים שמשרתים בבסיס פתוח. לבנות צפוניות שחייבות להפוך את המגורים ללא התנאים לביתן בעל כורחן. שמעתי המון תסכול והמון פעמים את המילה "שירות לא משמעותי". זה ממש הפתיע אותי, איך שירות במודיעין יכול להיות לא משמעותי... איך אנשים שמשרתים שם ממש משווים את התפקיד לתפקידים אחרים שהם באמת לא יוקרתיים. שמעתי והודהמתי.

זה לא שהופתעתי, מהזמן שהיינו שם בזמן הקורס היה אפשר להרגיש את זה באוויר. את הניקור, את חוסר האחדות ואת הציניות. בעיקר הציניות.

הסתכלתי עליהן והסתכלתי על עצמי. אז קשה לי לחזור כל שבועיים הביתה, זה נכון. והשמירות הרבות שאני אשמור לא יהפכו את זה לקל יותר, שלא נדבר על עבודות הרס"ר, ובכל זאת משהו דגדג שם. החיוך שיכולתי לחייך לעצמי כשאני לא מרגישה ככה. זה נכון שמה שאני עושה בפועל לא קרוב אפילו למצות את הפוטנציאל של התפקיד (וזה משהו שאני אשתדל לשנות במהלך השירות שלי) אבל לפחות... לפחות אני כן מרגישה שמה שאני עושה זה חשוב. שלולא התפקיד שלי משהו שם לא היה עובד כמו שצריך, גם אם לפעמים יש דברים שחופפים.

אני מנסה לשכנע את עצמי שמה שמסקרן אותי בך זה העובדה שאת מאוד דומה לה. אני מנסה לשכנע את עצמי כי אני לא מוכנה לקבל שום סיבה אחרת. לא משנה מה הסיבה, אני יכולה לומר שאני די מעריצה שלך, באופן הכי מוזר והזוי שיש. חבל שאת חושבת שזה בגלל שאני פוחדת ממך, זה בכלל לא נכון. אני מסוקרנת למוות.

מי יודע, אולי את הולכת להיות הסיבה שאני אעשה הכל כדי לצאת לקורס פיקוד והדרכה. כך או כך, אני די מקובעת על העניין. יכול מאוד מאוד מעניין לשרת תחתייך ולהכיר אותך מקרוב, ולא איכפת לי כמה רגלים ישימו לי בדרך, וכמה בירוקרטיה תאיים להפיל אותי. זה פשוט לא סיבה מספיק טובה להיכנע. והיי, זו הזדמנות לשפר את הת"ש!

במצברוח טוב מהרגיל. שזה טוב, אבל עדיין לא מספיק.

נועה.