אני חייבת לציין שהסבב האחרון שממנו חזרתי לא מזמן היה הסבב הטוב ביותר מזה זמן רב, אולי הסבב הכי טוב מתחילת השירות.
הוא התחיל בזה שהמפקד שלי החליט שזה הזמן לתת לי קצת יותר סמכויות. אז הוא נתן לי פרוייקט ועכשיו אני פרוייקטורית נימ"י (ניהול מידע) שזה לא הכי מלהיב, אבל אני ממש מרוצה בזה, כי אני חושבת שאני מבינה בזה המון ויכולה לתרום בתחום הזה בדרך לפרויקטים קצת יותר מגניבים.
ואחרי זה הוא גם נתן לי דסק (שזה הנושא הכולל של עבודת האופליין) ועכשיו יש לי המון המון עבודה בזמן שאני לא עושה את השוטף. זה אדיר!
מאוחר יותר באותו השבוע, כצעירה התורנית, הוציאו אותי לתרגיל שקר של פיקוד העורף. התרגיל עצמו היה מעפן והתנאים שבהם החזיקו אותנו יומיים לא היו מזהירים, אבל זה היה טוב לצאת קצת מהבועה של הבסיס שלי ולפגוע אנשים אחרים בצה"ל, מכל מיני מקומות (ח"א, פיקוד מרכז וכו').
בשבוע שלאחר מכן כבשתי עוד כמה פסגות.
היתה לי ישיבת דסק ראשונה.
יצאתי להתנדב במועדון לקשישים: הרצאתי להם על איכות הסביבה והם ממש התלהבו, גמעו את המילים שלי. היה אדיר. פתאום נזכרתי איך זה מרגיש להתנדב ולתרום. הציפו אותי מחשבות של כיתה ט', ככה, משום מקום.
ישבתי שעה שלמה עם המפקד שלי ודיברנו על האתר של המחלקה עליו אני אמונה, ולמרות שכולם במכלול היו בטוחים שחפרנו כל הזמן, אני נהנתי מאוד. אנחנו חושבים פחות או יותר באותו הראש, יש לנו אותו חזון, ואמנם הוא קצת יותר צהוב ממני, אבל הוא בחור ממש טוב, שרוצה לקדם את המחלקה, ואני ממש מעריכה את זה בו. חוץ מזה, שכנראה שגם בתוכי מסתתרת נפש חפרנית.
ולאירוע הכי גדול בסבב:
אתמול המפקד שלי הוציא אותי לשיחה. תהייתי מה זה יכול להיות אחרי שדיברנו כל כך הרבה במהלך הסבב. מסתבר שמתחיל עכשיו מיון חדש לקק"צ.
קצונה? אני? אבל אני צעירה טילים, ולא רק שאני צעירה, אף פעם לא חשבתי שאני מתאימה לזה, שיש לי את הכישורים השכלים להיות קצינה, ועוד בחיל שלנו, התובעני ומלא המוחות.
"זה לא מקובל עלי שאת חושבת ככה. מהמעט שאני מכיר אותך אני יודעת שאת תופסת מהר כל מה שאומרים לך, את יוזמת, ותפקיד פיקודי יכול להתאים לך מאוד."
זה ממש מחמיא לי, אבל אני חשבתי יותר בכיוון של הדרכה, קצונה וקבע אף פעם לא משכחו אותי יותר מידי.
"בכל מקרה, את צעירה. למחזור הקרוב של הדרכה או קצונה אני לא ממליץ לך לצאת. אני חושב שלמחזור הבא כבר תהיה לך פרספקטיבה רחבה יותר בנוגע לעתיד שלך ומה את רוצה. אני ממליץ לך לחכות עם זה עוד קצת"
ואז הוא מגיש לי טופס חתימה. היו בו שלוש אפשרויות: רוצה להיכנס למיונים לקק"צ, דוחה את המיונים למועד מאוחר יותר, "אני לא רוצה להיות קצין".
התשובה של "לא רוצה להיות קצין" קצת הפתיעה אותי, וקפצה לי לעיניים. חתמתי דחיה.
ממש החמיא לי. לא יכולתי לישון בלילה אחרי זה. אני? קצינה? אף פעם לא ראיתי את עצמי כאחת. תמיד חשבתי שלחתום קבע בצבא זה לבחור בבחירה הקלה של משכורת קבועה ועבודה קבועה. אני גם לא חובבת כזו גדולה (בלשון המעטה) של הצבא והמערכת הצבאית. אני חושבת שהיא מטומטמת. מי יודע אולי דעתי תשתנה בחצי השנה הקרובה.
אבל די למחשבות צבא. עכשיו סופ"ש. יש המון מה לעשות ואני לא יכולה לחכות.
שלכם,
נועה. (הקצינה? נההה)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
