נבכיי נשמתי

מוסיקה בפול ווליום ב2 בלילה.

that's how I like it!

באופן כללי די סבבה לי בתקופה האחרונה. הצבא נכנס לשגרה, נחמד לי עם האנשים במחלקה, אני עובדת על עוד מחזמר שעומד לעלות ב20 בחודש באולם סמולרש באוני' ת"א. פשוט נחמד.

אבל נועה, כמו נועה, לא יכולה להיות פשוט במצב "נחמד" תמיד יהיה משהו שיאפיל על הכל. תמיד יהיה את הזמזום הזה בראש שיציק ויזכיר, שהמציאות קצת יותר עגומה ממה שהכל נראה.

הצלחתי לקבל את אחוזי הנכות המגיעים לי מחברת הביטוח. 40,000 ש"ח לחשבון הבנק שלי. 40 אלף שקל והתואר "נכה". נראה לי שהייתי מוותרת על הכסף בשביל לוותר על התואר. יש בו משהו ממש מדכא, משהו מצלק, כמו להיות נכה אחרי תאונת דרכים. חוסר אונים שכזה, בעובדה שהחיים משתנים מעכשיו ולא הולכים לחזור למה שהם היו פעם. החיים משתנים מרגע אחד, רגע שאי אפשר לחזור אליו ולבטל אותו.

אני לא באמת נכה, אבל התואר, התואר יש לו משמעות פסיכולוגית עצומה. אני מנסה לא לתת לזה להשתלט עלי, אבל לפעמים חוסר האונים הזה מתפרץ בצורה אמוציונאלית בלתי נשלטת. כן, יש לי את הנפילות האלה שבהן אני אומרת לעצמי כמה שאני מסכנה וסובלת, וההורים שלי לא נותנים לי שום קונטרה, אלא להפך.

אחרי כמה דקות אני נזכרת שעדיין יש לי את הרגליים, ואני מרגישה אותן, ואני יכולה ללכת, להיות נורמלית. זה משמח אותי אבל מעציב באותה המידה. מעציב בגלל שלהרגיש את הרגלים אמור להיות טריוויאלי.

אז... מה עושים עם 40,000 שקל? מישהו אמר טיול לאוסטרליה וניו זילנד?

אני חייבת לציין שפתאום זה  נשמע מפתה. להיות בתפקיד מפתח בקהילת האנימה והמנגה זה סוג של חלום ישן שננטש, חלום עוד מהתקופה של נועה הישנה, שרצתה את כל העולם לעצמה, שרצתה כל משרה שיש בה כוח. אז אני אומרת לעצמי "בשביל מה את צריכה את כל זה שוב?" ותכלס, כל כאבי הראש האלה וחשבון הטלפון העצום שזה יגרור אחריו בלי לראות שקל זה באמת לא נחוץ. מה שכן נחוץ, זה לסיים את מה שהתחלתי. אם המוטו היה לשפר את הכנסים, אולי כדאי לעבור לשלב הבא שלי בעניין ובאמת לעשות את זה. זה גם נראה לי אחלה של חוג חברתי להיות בו (מעבר לכל הפוליטיקה, אני מקווה שיש שם קמצוץ של משהו אמיתי בכל זאת). אני אולי משלה את עצמי, אבל זו בהחלט מסתמנת כאפשרות לפעם הבאה, שכנראה תהיה עוד מלא זמן ולא תהיה רלוונטית כבר, אבל סתם מעניין לחשוב על זה.

למה נדמה לי שכולם תופסים אותי כמובן מאליו? ברור שנועה תהיה שם לעזור, להציל, לדבר. ברור כל כך שאני כבר מחוץ לרדר, כאילו אני לא קיימת.

גם לי יש צרכים. אולי מישהו יואל בטובו לראות אותי כבר?

נועה.