נבכיי נשמתי

זה כמו לנסות להדליק מדורה עם חבל ומקלות.

לראות את הניצוץ, להרגיש את החום, אבל תוצאה אין. הגשם הכבד שיורד לא נותן לניצוץ להפוך לאש, והאכזבה חונקת כל אפשרות אחרת.

בזמן האחרון כל היוזמות בחיים שלי הן כמו אותו הניצוץ. דברים מדהימים מתחילים וכבים בדיוק באותה הדקה. קשרים חדשים נוצרים אבל לא מתקדמים לשום מקום. כמו מעגל קסמים של בנוניות.

אז ההתלהבות של הסבב הקודם הוחלפה ביאוש ובמיאוס באותו מעגל קסמים, ברצון לשינוי דראסטי ומשמעותי בחיים. רצון לפרוץ את כל הגבולות. לאהוב, לחקור, לגלות, להתפלא, להנות, לחיות.

אני רוצה לחיות בלי הלבד בלילה. בלי הזכרונות האלה שאני מתרפקת עליהם רק בשביל לנסות להרדם. זה לא בסדר ואני לא עושה כלום בנדון, אני פשוט משלימה עם זה. אולי בגלל שאין לי כוח להתמודד עם זה, אולי בגלל שנמאס לי להתמודד.

הגעתי לשלב הזה בצבא שמתחילים להתעייף, אבל אסור לדבר על זה. תכלס, אני ממש צעירה עדיין, גם אחרי 8 חודשים. אני יודעת שיפה השתיקה לעייפות שאני מרגישה מכל המערכת והעבודה, לתשישות הנפשית שלי. אפילו רב"ט אין לי וכבר ההרגשה הזו. מעצבן.

הפכתי לכלי חסר תועלת במחזמר. פשוט פסל שעומד ליופי בשיבות סגל, בישיבות שחקנים, בהכל. מגיעה להופעה, עושה את הקטע שלי והולכת. זה כל כך כואב לי. איך נתתי לזה לקרות? איך נתתי לאחד הפרויקטים הכי מדהימים שיצרתי לחמוק לי ככה מבין הידים? איך אני כבר לא חלק בזה? למה? זה כמעט טראגי עבורי, זה קשה לי כלכך. אף אחד לא זקוק לי יותר. איזה עוד סיפוק אני אמצא עכשיו בלי זה? למה אני בכלל צריכה לחשוב על הדברים האלה? לא הגיוני לדעתי, ממש לא. אבל זה קורה. ואין לי אלא להשלים.

כל כך רוצה להטביע את יגוני בכוס יין.

נועה.