מייל
"היי מה קורה, רק עכשיו נזכרתי שאני יכול לשלוח מיילים. מה נשמע? איך בתפקיד?
הייתי אתמול בתיכון. פגשתי את כולם וזה, היה נחמד
הבנתי ש.... חולה"
הלב שלי ירד למכנסיים. מה? חולה? מה יש לה?
באמצע המשמרת כמעט עמדתי להתפרץ בבכי. ככה מול כל המחלקה. פתאום הרגשות האלה שהרגשתי בתקופה האחרונה, הידיעה שבטוח משהו לא בסדר, היתה נכונה.
התאפקתי כל כך לא לשאול יותר פרטים. לא יכולתי.
בימים האחרונים מלווה אותי הדילמה. איך ליצור קשר, האם ליצור אותו בכלל ומה לומר? איך אפשר לומר משהו אחרי שהכל כל כך לא ברור, כשהכל כל כך מעורפל והקשר היה מלא בסודות ושקרים?
אני כל כך רוצה להיות מסוגלת להרים את הטלפון. אבל אני לא.
אני נקרעת. את חשובה לי כל כך, אבל את לא יודעת את זה בכלל.
SMS
זה בטח סלקום המעצבנים האלה והפרסומות שלהם, חשבתי בתום לב.
על המסך נגלתה הפתעה. אחרי שנתיים, הודעה.
"תמיד שאהיה באותה תחנת רכבת אזכר בך"
התכתבנו בכמעט 15 הודעות. מסתבר שהחיים של שנינו קפאו מאז שנכנסו לצבא. באמת שנשארו בדיוק באותו המקום.
נפרדנו כאילו השיחה לא התקיימה. חזרנו איש איש לביתו, לצרותיו ועבודתו.
למה היית צריך לשלוח לי הודעה? אתה הרי יודע מה אני מרגישה, ובטוח משער שעדיין אני מרגישה ככה. מה, רצית לגרום לי שוב להרגיש את המרירות הזו של הדחיה?
למה עשית את זה?
עכשיו אני חוגגת את יום ההולדת ה-19 שלי בבכי. בשולחן מלא נירות טואלט על החבר שאבד לי, על האדם שהיה הכי קרוב אלי יותר מכל אחד אחר ביקום, שפשוט וויתר עלי.
וויתר לטובת הצבא.
אני רוצה שתהיה פה, שתוכיח לי שבערב יום ההולדת שלי אני לא צריכה לשבת מול המחשב ולמרר בבכי. שתראה לי שלשם שינוי את יום הולדת הזה אני לא צריכה לחגוג בתחושה כל כך בודדה. תראה לי שדברים כן השתנו מיום ההולדת הקודם וזה שלפניו, ולא, שהם לא השתנו לרעה.
הדחקה. זה מה שקרה עד עכשיו. 9 חודשים של עבודה בצבא ובעיקר הדחקה.
אני יודעת שאם אציע לך להיפגש, סתם בשביל להשלים פערים תסרב. ולמה שאני אציע? למה שאתה לא? למה לא? אני לא מבינה אותך, זה המקל והגזר? מצד אחד מסרים חיובים ומהצד השני שליליים?
כבר כמה ימים שאני מוטרדת. בוכה בלילה בחדר בלי שאף אחת מהבנות בבסיס תשים לב. מבינה שהזמן לא עוצר מלכת, זו רק אני שבורחת מדברים.
בורחת מהמציאות העגומה הזאת. מהעובדה שכבר אוטוטו 1 בלילה והמזל טוב הראשון והאחרון שקיבלתי היה מהחופפת שלי בבסיס, שזוכרת את יום ההולדת שלי רק בגלל שהוא כתוב בסד"ע. לא שזה רע, אבל זה לא מספיק. זו המציאות שלי והחיים שאני חייה ולא משנה מה אני אעשה, אני לא אשנה את זה. אני לא מצליחה לשנות.
ואם הייתי אנוכית הייתי מתקשרת אליו. אומרת לו שיש לי יום הולדת היום ושהדבר שהכי מתחשק לי לעשות זה להעלם, למות פשוט. והוא היה מדבר איתי אל תוך הלילה הבלים. בסופו של דבר היינו מסכימה שהכי טוב יהיה ללכת לישון. היינו מנתקים, הייתי הולכת לישון ומתעוררת מחר כאילו כלום. כי ככה אני, מתעוררת עם כוחות חדשים בשביל תוכנית ההדחקה המושלמת שלי.
זין על העולם נמאס לי. נמאס לי להיות mr perfect שלא נשברת, שתמיד עושה הכל כמו שצריך, שתמיד עומדת בלו"ז, שאף פעם לא מבריזה, שלא טועה, תמיד נחמדה, תמיד תומכת ואוהבת... חשבתי, חשבתי שאם אהיה ככה לאחרים הם ירעיפו אלי אהבה בחזרה, וכל מה שקיבלתי היה זין אחד גדול.
כנראה שזו היתה מחשבה ילדותית, שאין מקומה במציאות דפוקה של ימינו אנו. כנראה שאכלתי את האידאלים של עצמי.
וכל מה שביקשתי, זה להיות עם האנשים שבאמת אוהבים אותי ביום ההולדת שלי.
והינה, יום הולדת. ומי נמצא כאן לידי? המאורר. המסך הישן והטוב. אתם רואים איזו סגירת מעגל יפה? שום דבר לא השתנה מהרגע שפתחתי את הבלוג הזה. פשוט הסתובבתי במגעלים סביב עצמי.
אז, שיהיה לי יום הולדת נפלא.
מי בכלל המציא את הדבר המטופש הזה.
נועה.
אתה פה חסר לי
גשם כיסה את אספלט הכביש
ביום הכי קר בשנה
ומעיני שלי טפטוף מקומי
כי יש סדק בלב האהבה
כשהלכת מכאן לא ידעת לאן
מסגרת פניי בחלון
אבל גם בתמונות
לפעמים הדמויות
מקשיבות לטקטוק השעון
ואולי אתה פה חסר לי
אתה כאן אתה שם
ובכל זאת אתה פה חסר לי
ואולי אתה פה חסר לי
אתה אידיוט אמיתי אם חשבת אותי
שאבוא וארוץ עד אלייך
וכלום לא קרה כשאתה לא בסביבה
כן הכל די רגיל בלעדייך
הייתי בכיף מחבקת אותך
מחכה לך בין הסדינים
אני שונאת אנשים
אנשים חלשים שבמקום לדבר הם זזים
2x
ואולי אתה פה חסר לי
אתה כאן אתה שם
ובכל זאת אתה פה חסר לי
ואולי אתה פה חסר לי
מה יקרה אם פתאום
תבוא אליי ותייפה את הכל
רגע של שקט
בחוץ שוב הגשם
ממשיך על הכביש עוד ליפול
2x
ואולי אתה פה חסר לי
אתה כאן אתה שם
ובכל זאת אתה פה חסר לי
ואולי אתה פה חסר לי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
