אני לא מפסיקה לחשוב עליך. לתהות מה קרה לך, אם את בסדר.
אני יודעת שמשהו לא בסדר וזה אוכל אותי מבפנים. אני יודעת שאני צריכה לראות אותך... אבל אני מפחדת שזה יזיק לי. יציף את כל הגעגועים הישנים מחדש.
הלוואי ולפעמים יכולתי פשוט להשלים עם המצב, אני פשוט לא יכולה לסבול את העובדה שהחשבון שלי איתך נשאר פתוח או יותר נכון, לא נכתבו כל אלפי המילים שהיו אמורות להכתב.
טוב לי בצבא. אני מסופקת מאוד מבחינה מקצועית. מרוצה. אבל... אבל חסר לי החוויה הזו, ההרגשה כמו בטירונות ובקורס. אחוות הלוחמים, הקורסיסטים, האנשים הנמצאים בדיוק באותה הסטואציה ואתה לומד לאהוב אותם כאילו היו בני משפחה. חסרים לי חברים בבסיס... אנשי שיחה, כאלה שאוכל לדבר איתם. אני לא מצליחה ליצור כזה קשר כמו שהצלחתי עם בנות הקורס שלי. לא מצליחה פשוט. זה עצוב, אבל שוב אני מוצאת את עצמי לבד, לא מצליחה לצאת מהמצב.
אני רוצה להרגיש יותר. פחות לחשוב. בא לי לאבד את עצמי ברגשות. לא להבחין בין רגש לרגש, להיות בעירפול וסחרון חושים. בא לי לאהוב משהו, אבל לא סתם, בצורה כזו שתרים אותי למעלה, שתמלא אותי, שתרפא אותי. בא לי לאהוב, אבל כל מה שנמצא סביב זה רוע, שקרים, דו פרצופיות, אגו, גאווה.
החלטתי שאני טסה לאוסטרליה אחרי הצבא, כן למצוא את עצמי. סתם לא באמת, אלא בשביל לשאול את עצמי את השאלות ואולי להתחיל למצוא תשובות.
אני משלה את עצמי שנחזור לדבר אחרי שתשתחרר. אני טיפשה.
מרוב אני אני כבר לא רואה אותם, אותן, אחרים. האם האגואיזם השתלט עלי? או שמה החלטתי לנסות להשיב לעצמי מעט שמחת חיים? למה להיות אגואיסט פרושו חיים פשוטים יותר?
אין לי מושג למה אני ממשיכה לנהל את הבלוג הזה. אין לי שום סיבה או תרוץ. הרגל או סתם מפלט אחרון? אולי בכלל האחזות בעבר? הידיעה שתמיד אוכל לחזור לכאן בניגוד לאנשים שנטשו אותי לאורך הדרך. אנשים שנעלמו לי. שאיפות שהתאדו להן. נשאר רק הכסף, התנפצו האידליות.
בא לי לבכות וליפול קדימה. ליפול ולדעת שזרועות של מישהו יעמדו בצד השני. זרועות שיבקשו ממני "אנא, חלקי עימנו את הכאב שלך. אנו נספוג הכל בשביל להקל, ולו במעט, על היגון שלך". בא לי להרגיש שוב כמו שגרמת לי להרגיש אז. ביום הנורא ההוא. גם אם זו אשליה של הזכרון שלי. אני צריכה להרגיש ככה שוב, רק בשביל להזכר איך זה להרגיש. להיזכר איך זה מרגיש לא להתאכזב. להיסחף ולא להעצר. לעוף ולא ליפול. אני רוצה לדעת שאת בסדר ואם לא, אני אעזור לך וארים אותך ביחד איתי.
בגלל זה הבנתי אותך. בגלל שאנחנו כל כך דומות בלי שאפילו דיברנו אחת עם השניה. בגלל זה הרגשתי את הכל, בגלל שהרגשות שלי דומות לשלך. אני די בטוחה בזה.
את חסרה לי. ממש. ואני כבר לא מפחדת שזו רק אשליה של הזכרון שלי. אני יודעת שאת חסרה לי, וזה לא משנה אם המצאתי הכל.
אני קורסת מעייפות אבל לא רוצה לישון. לא רוצה לקום מחר עם כוחות מחודשים ולהתחיל עוד יום. בא לי לעצור, עד שמישהו יראה אותי.
נועה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
