נבכיי נשמתי

מאז התוכנית הזו בטלוויזיה על האושר, אמא שלי לא מפסיקה לדבר על זה. לדבר על כמה שבסופו של דבר המשפחה היא האושר הגדול ביותר, שהשאיפה הכי גדולה בחיים צריכה להיות ילדים כי הם מקור האושר.

זה ממש מעצבן אותי, ועוד יותר מעצבנת אותי תוכנית של אנשים כאלה מכובדים שמוכרים לוקשים לכל צופי ערוץ 2.

מה לעזאזל גרם למישהו לחשוב שיש מתכון, שט'אנץ, לאושר?

החלום הבורגני בהוויתו, ילדים, עבודה, סקס= אושר. האמנם?

מעצבן אותי לעמוד מהצד ולראות את המבוגרים האלה, אנשים באזור גיל ה-50, חברים של ההורים שלי, מתחבטים בסוגיה הזו. מצחיק אותי לעמוד מהצד ולראות כמה אושר הספקתי לחוות ב19 שנות חיי.

ההופעה האחרונה של המחזמר היה משהו שאי אפשר לתאר בכלל במילים. כל כך מעט פאשלות, הכל תקתק, והסוף. הסוף.

עלינו לבמה, סוף סוף עשינו השתחוויה כמו שצריך. עמדתי שם עם כל צוות ההפקה, משתחווים ופתאום "עוד הפעם, עוד הפעם, עוד הפעם!" נשמע מהקהל.

השתחווינו שוב, ושוב, ואז "אי סי מיוזיקל! אי סי מיוזיקל!" צרחות, כפיים. אושר.

לחשוב שהגחמה הזו, השם המטופש והזמני הזה שאני נתתי לקבוצה שלנו, פתאום מרעיד את אולם הפייס, באמצע פסטיבל אייקון, פסגת השאיפות? מי היה מאמין. בחלומות הכי פרועים שלי לא האמנתי שזה יקרה, ושזה עוד יצליח.

ופתאום, מלשנוא את כל העסק, הכל נצבע וורוד, כי זה היופי שבעיסוק הזה. עובדים קשה, מאוד מאוד קשה, ואז... זה כמו לטפס על הר ממש גבוה, זה גם משאיר תמיד טעם של עוד.

מחר אני חוזרת לעוד סבב, עוד סבב מיני רבים, אבל כנראה סבב משמעותי. אני ממש מקווה למבחן הסמכה כבר, ולרגע הזה שבו אני אהיה אדון לעצמי.

לילה טוב,

נועה.