נבכיי נשמתי

"אני מאמין שתוך חודשיים בין 90% ל100% מהסימפתומים יעלמו, אמנם הבעיה תשאר, אבל לא תרגישי אותה" הוא אומר.

לא ייתכן... סבלתי שנתיים בשביל שבחור אחד יאמר לי שהוא מסוגל להפסיק את זה תוך חודשיים? הוא בטוח משקר, עוד אליל שאמא שלי שולחת אותי אליו כדי שירפא אותי, כדי שיפסיק את ייסורי המצפון שלה.

"אז אני רוצה שתעשי צילום כזה וכזה וכזה, ותחזירי אלי עוד שבועיים טוב?"

"אוקיי"

אני ואבא נוסעים לצילום. אני מביטה עליו וחושבת כמה הם מוכנים לתת רק בשביל שאני ארגיש טוב, כדי שלא יכאב וכדי ששוב אני אחזור להיות הבת הרגילה שלהם. מאז הפציעה, הם מסתכלים עלי כעל מישהי נכה, רוצים שהמצב הלא נוח הזה יעבור כבר, שארפא. לחוסר מזלי, או שלא, אין לזה מרפא. לפתע צץ לו בחור שטוען שכן אז הם משתוללים, יוצאים מגדרם.

הגענו למקום הצילום. כשאתה חייל אתה לא יכול פשוט להיכנס לקופת החולים ולבקש צילום בחינם. אתה משלם 450 שקל. אחרי שאבא שילם המתנתי להיכנס לצילום.

פתאום יצאה מישהי מאיזה חדר. בהתחלה ראיתי רק לכמה רגעים את הפנים, והיה שם משהו מוכר, מוכר מאוד. נכנסתי לחדר ואז היא התחילה להסביר לי מה הולכים לעשות, כי מסתבר שזה צילום קצת יוצא דופן. אני שומעת חצאי מילים, מתרכזת בפנים ופתאום נזכרת מה הם מזכירים לי.

דמעות עלו לי בעיניים והתאפקתי, התאפקתי כל כך.

נכנסתי מאחורי הווילון הורדתי את כל הבגדים, כי שצווה עלי, ולבשתי חלוק בית חולים שכזה. הקשבתי לכל הוראה שלה, התבדחנו גם על כל מיני שטויות.

ההומור, שפת הגוף, הקול והכל היו פשוט כל כך דומים. זה היה מדהים, מדהים ובו בזמן מעציב.

באוטו בחזרה הביתה חשבתי על זה. על כל הדברים מפעם. קפצו לי מהזיכרון כל מיני סטואציות קטנות כאלה. שברירי סצינות. תהיתי, האם זה סימן? עוד סימן מבין מיליוני הסימנים שקיבלתי בזמן האחרון? המייל על הבריאות שלך, תחושות הבטן ועכשיו זה. בו בזמן קפצו לי כל מיני סיטואציות פחות אופטימיות, על כל הפעמים שצחקת עלי, שהעלבת אותי. אני לא יודעת עדיין מה לעשות, אבל מהניסיון שלי האינטואציה היא זו שתקבע, וזו תהיה החלטה של רגע.

אדי קפה ממלאים את הסלון ומתערבבים עם עשן הסיגריות שלה. תמיד שנאתי את הריח הזה שלה שנדבק לכל דבר שנגעה בו. אני עומדת ליד התריס הענקי שפונה לכיון הרחוב הסואן בצפון ת"א, מסתכלת על הרחוב, המכוניות, מתלבטת מה אני הולכת לומר.

היא מתקדמת מהמטבח שמחובר לסלון עם הכוס ביד אחת והסיגריה ביד השניה. אני מסתובבת אליה, נשענת לאחור ומקבלת ד'ה זה וו מטורף. לא פלא, הייתי רואה את המראה הזה הרבה פעמים בעבר, רק שאז במקום הסיגריה היה מפתח, ובמקום האותנתיות שעכשיו אני רואה על פניה היא לבשה מסכה. מסכה שהרחיקה אותה מכולנו, גם ממני.

"כמה טוב לראות אותך, את יודעת?" היא שואלת אותי.

אני רק מחייכת, מתלבטת ביני לבין עצמי אם היא משקרת או לא. קשה לקבוע. אף פעם לא הצלחתי לתפוס אותה בשקר, אני מניחה שהמצב עכשיו לא שונה.

"ספרי משהו" היא מפצירה בי.

אני מסתובבת בחזרה לתריס. שותקת. מעולם הקשר הזה לא היה קשר במילים. הוא מעולם לא היה דו כיווני, אלא רק מסרים שהופרחו לאוויר וכל צד הבין מה שרצה להבין מהם.

התמונה קופאת, אבל לא לגמרי. נדמה כי רק המחשבות של שתינו עצרו מלכת. אנחנו שותות את הקפה לאט. מביטות אחת לשניה ושותקות. הדממה הזו, שכל כך מוכרת בינינו, היא האושר גם שלי וגם שלה. היא הרוגע והשלווה ששתינו כה זקוקה לה בתקופה הנוכחית, בתקופת הבלבול שלי ובתקופת התסכול שלה.

לפתע החדר מתחיל להתפורר ונשארים רק הספה שעליה היא יושבת, הקפה, הסיגריה ואני בריק מוחלט.

פתאום החיוכים מוחלפים במן חרדה בלתי מוסברת ואי שקט. היא מסתכלת עלי בבלבול ואני מזילה דמעה ומסתכלת על היד שלי שמתחילה להעלם. אני מבינה מה קורה, אבל בתת מודע, והבכי מתגבר, אבל לא מדובר בבכי טראגי, אלא בבכי של פרידה מאולצת.

אני מנסה לתת את החיוך המפורסם הזה שלה, החיוך מלא החמלה, והיא עדיין מבולבלת. שניה לפני שאני נעלמת כליל, השפתיים שלי, כל מה שנשאר לי בעולם הריק הזה, אומרות "סליחה".

חלום.

נועה.