כל מה שאני יכולה לחשוב עליו בימים האחרונים זה לברוח.
לארוז מזוודה ולהשאיר את הכל מאחור, את הצבא, ההורים, החברים שאין, הצרות והזכרונות. בעיקר את הצרות והזכרונות.
אף פעם לא הייתי ידוע ביכולת שלי להתמודד עם דברים, ועד שכבר הכרחתי את עצמי להתמודד איתם, זה היה מאוחר מידי. אני הטיפוס הבורח. בורח מדילמות, מבעיות, מצרות, מקשיים.
אז עכשיו בוער בי הצורך לברוח. הכי רחוק שאפשר, לאוסטרליה. שם אני רוצה להיות, רק עם עצמי. אני רוצה לנקות את המוח המעוות שלי. לשכוח מהכל, לנסות סוף סוף לחוות אושר נקי וטהור.
אחרי שהוסמכתי, החיים בצבא נוראיים. אין לי יותר לאן לשאוף. אני מנסה ליצור לעצמי מן מטרות קטנות שכאלה, אבל אני לא מצליחה. זה כבר לא אותו דבר כשיודעים שמעבר לנקודה הזו זה או לצאת לקצונה או להשתחרר.
אני הגעתי למסקנה האבסולוטית שקצונה זה לא בשבילי. אני לא רוצה את זה מספיק, והצבא לא מספיק טוב בשבילי (וזה לא שאני כזו נפלאה, אני פשוט צריכה מערכת בריאות טובה יותר, נמאס לי להקריב את עצמי למען אחרים, גם למען המדינה).
אני מתגעגעת לכל כך הרבה אנשים מהעבר. לכל כך הרבה דברים מהעבר. חשבתי לעשות ביקור קצר בעבר בעוד שבועיים... כדאי?
היום הייתי בערב הוקרה ליקירי אקו"ם. סבא הוא יקיר אקו"ם. היה מדהים. הלב שלי נצבט כי פתאום הבנתי שאני לא באמת מכירה את סבא שלי... מה הוא עשה, מה הוא היה... אף אחד אף פעם לא סיפר לי. רק על המתים מדברים. עולם מוזר.
כשאני אכתוב כאן שוב אני אהיה רב"ט. צעד נוסף לקראת השחרור (טירונות -> קורס -> הסמכה -> רב"ט -> לחפוף מישהי -> סמל -> שחרור). אני מקווה שהזמן הזה, עד שתגיע לי נחפפת, אם בכלל, יעבור מהר.
תזכורת לעצמי- החורף בירושלים נורא ואיום. השמירות בבסיס בחורף זה אחד הדברים הבלתי נסבלים ביקום. איכשהו נראה לי שכשאני אסתכל על זה עוד כמה שנים, אני אומר שזו חוויה.
מצטערת על המחשבות המעורבבות, לא היה לי זמן לארגן משהו יותר נורמלי.
נועה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
