נבכיי נשמתי

לא משנה כמה שנתאמץ- נשקיע בעבודה, נתן עוד שעות, נחשוב ימים ולילות איך להשתפר, נצטיין, נאמר את המילים הנכונות בזמן הנכון.

לא משנה כמה שנטיף- לאהבה, לשלום, לסובלנות וסולידריות.

לא משנה כמה נדבר לעצמנו- ננסה ללמוד, להבין, להגיע לשורש העניין, נשקע במחשבות, נאבד בתוך עצמינו, נחקור, נשכנע, נסביר, נתרץ.

לא משנה כמה יאמרו לנו- להיות אופטימיים, להסתכל על העולם בוורוד, לחיות את הרגע.

לא משנה כלום.

לפעמים,

אנו עומדים מול המראה, ערומים, בידים חפות וסדוקות.

עומדים ושותקים. חסרי אונים.

לפעמים,

לא נצליח לעשות יותר דבר, כי כל שהיה נעשה וכל שנאמר נאמר, וכל שאיפה נגוזה.

לפעמים, נעמוד חסרי כל.

אני רק רוצה שבמקרים האלה, יהיה שם מישהו בשבילי.

והכל ערפל.

בזה לבטוח ובזה לא, דילמה יום-יומית.

האדים מהמים הרותחים שהותירו סימנים על כל גופי, העלימו את כל האנשים בחיי.

נותרו רק שברירי זכרונות של חמלה ואהבה נכזבת.

אינני יודעת מדוע אני נתלת בשברירים אלו עדיין, אחרי כל השנים הללו.

אינני יודעת מדוע אני לא מוצאת דברים חדשים.

דבר אחד אני יודעת,

זה כמעט קצת גבול הסיבולת שלי.

כשכל סוגי הכאב הללו מתגבשים לשד איום שזוחל לו מתחת למיטה בלילות, כיצד אפשר להמשיך?

כשכל עצב בגוף שלי צועק לי להתעורר, פיזית ונפשית, ואובדת עיצות אני... איך?

ובכל זאת, ולמרות הכל, אתייצב שם לצידך, ולצידך, ולצד כל הזקוקים לי.

באפיסת כוחות, בעודי מתבוססת בדמי,

אהיה שם,

כדי שאף אחד אחר,

לעולם,

לא יוכל להבין אותי.

אתה לא באמת רוצה שניפגש. זה היה פשוט דבר מנומס לומר. זה בסדר, אני מבינה, אני יודעת מתי אני לא רצויה. הזוי שככה זה נגמר.

ואת, הישות שהפכה למחשבת קבע במוח שלי, אני יודעת שמשהו רע קרה, יודעת שזה יעשה לך טוב לראות אותי, אבל אני לא בטוחה שאני מסוגלת. מסוגלת להגיע ושכל מה שאני אקבל ממך זה שוב את החיוך המרוחק והתרוצי ה"מלא עבודה" שלך. אם הייתי יודעת שיש סיכוי, קלוש אפילו, לקבל ממך משהו אחר, הייתי מגיעה, שלא תביני אותי לא נכון, אבל אני כל כך חלשה כרגע, מכל הבחינות, שאני חוששת שאני לא אעמוד בשטיקים שלך. אני מצטערת מאוד, אבל אם רצית, יכולת למצוא אותי.

סימני השאלה חוזרים ועולים בי. אין תשובות. כל כך הרבה שאלות, ואפילו לא תשובה אחת. איך אפשר לחיות עם כל כך הרבה שאלות ללא תשובה? שאלות בסיסיות לגמרי כמו מה אני אוהבת, מה אני מחפשת, מה מעניין אותי, מהן המטרות שלי בחיים. אני מרגישה כמו נערה מסורסת, שכל הילדות שלה הוכתבו לה הדברים שעליהם היתה צריכה לחלום, וכשהתבגרה לא היה לה פני לעשות בשטויות כמו חלומות, עליה היה להתבגר מהר כדי להיות עצמאית בטרם עת.

אני מתקרבת לפעמים כל כך, אבל לא מסוגלת לשחרר את המילים מהפה. מתקרבת כל כך לספר שברירים מהחיים שלי לאחרים, להיפתח, אבל אני מפחדת כל כך. אני יודעת שאני זו מי שאני ומי שלא מקבל אותי כמוני שילך לחפש, אבל זה עדיין מפחיד... פחד בסיסי שכזה.

מעורערת, כמו בזמנים הטובים (ובעיקר הפחות),

נועה.