מגיל צעיר היה לי מאוד ברור מה הוא נתיב החיים של האדם: לומדים, הולכים לצבא, מטיילים קצת, לומדים, בונים קריירה, יוצאים עם אנשים, קונים דירה, מתחתנים, מקימים משפחה, מגדלים משפחה, ואז - פנסיה.
כל מהלך החיים שלי תוכנן במדויק ככה. לפי מה שאמרו לי שהוא נכון, כל כך הרבה פעמים, עד כדי כך שגם לי זה נראה כמו הדבר הנכון לעשות.
מה קורה כסוטים מהמסלול?
מה קורה, כשפתאום נכנס למשוואה משתנה חדש? לא נודע? משתנה שמשנה הכל.
אני חושבת שאני מתחילה לחשוף לאט לאט את המשתנה הזה, ואני גם חושבת שאני צריכה עזרה.
אני חושבת שסוף סוף הגעתי למסקנה שמכאן והלאה אני לא יכולה להמשיך לבד. הכל בראש כל כך מבולגן. אז אני הולכת לתת לפסיכולוגיה ניסיון נוסף.
אני לא יודעת מתי, אני לא יודעת איך ובאיזה זמן, אני רק יודעת שזה משהו שאני צריכה, שזה משהו שאני חייבת לעצמי.
והמשפט שלך כל הזמן מהדהד בי.
"את לא צריכה לשאת את כל העולם על הכתפיים הקטנות שלך. ילדה בגילך צריכה להתעסק בגבות ובציפורניים שלה".
אני באמת לא צריכה. לפעמים באמת מגיע הרגע הזה שבו אנחנו פשוט לא יכולים להמשיך לבד יותר.
זה הקוו האדום שלי. הגעתי אליו. המשתנה החדש הזה, החדש-ישן, ששב לחיי, הוא הקוו האדום שלי.
להוסיף אותו לבעיות עם המשפחה שלי, לבעיות שלי עם זוגיות ואהבה, לבעיות הרפואיות שלי... אני חושבת שזה רקורד מספיק מרשים כדי ללכת לבקש עזרה.
ואולי כל הזמן הזה, פשוט חיכיתי שהמצב יחמיר, יחמיר עד כדי כך שלא תהיה לי ברירה.
חיכיתי שתהיה לי סיבה מספיק טובה לבקש עזרה. למה? למה עיניתי את עצמי עד עכשיו? רוב האנשים שאתקל בהם ברחוב היו אי פעם אצל פיסכולוג.
אולי רציתי להאמין שאני בסדר. לתלות תקווה שהכל יהיה בסדר, ועם מעט תושיה אני אצליח להבין הכל.
ובכן מסתבר שאני אנושית, ואני צריכה לבחור בהחלט האנושית - לבקש עזרה.
את תמיד אמרת שאני צריכה אחת, את צדקת כל הזמן הזה. כמו תמיד.
אני צריכה למצוא פסיכולוגית.
אני לא מאמינה שאני אומרת את זה, אבל למישהו יש המלצה? הפעם הקודמת לא היתה מי יודע מה.
נועה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
