נבכיי נשמתי

בחיים לא נתקלתי באדם שכל כך רוצה להיות בקשר איתי ואני פשוט לא מסוגלת.

הדסקאית החדשה שהגיעה אלינו חמודה, אבל מהרגע הראשון היה בה משהו מוזר. משהו שלא יכולתי להצביע עליו, אבל משהו שהטריד אותי כל כך.

איכשהו, המוזרות שלה רק התגברה ככול שעבר הזמן וכך גם הסלידה שלי.

בחיים זה לא קרה לי.

ממש קשה לי עם העניין... עם העובדה שהיא מסוג האנשים שכשפוגשים ברחוב עוברים לצד השני של המדרכה, אבל לא ברור לי למה. יש בה משהו מאוד נדחף, חטטני ושלא יודע את מקומו. יש לה את החוצפה הזו, החוצפה הצעירה הזו (לא שאני כזו פזמניקית) שגורמת ליל לסלוד ממנה, באופן כל כך מרושע.

מזמן לא הייתי מרושעת לאנשים, חשבתי שאת הצד האפל הזה בתוכי הצלחתי לדחוק הצידה, אבל יש בה משהו שמוציא את נועה המכוערת מהבקבוק, ואני ממש ממש לא אוהבת את זה. בשבועיים האחרונים רוב הזמן בליתי בריכולים עליה, ובכלל, יצאתי על כמה מהקצינים במחלקה ובכלל על האנשים במחלקה.

יש בה משהו שמוציא אותי מאיזון, ואני לא יכולה לסבול את זה. איך אני הולכת לשרת איתה עוד שנה שלמה???

אין לי זכות להתלונן. יש לי את כל מה שאי פעם יכולתי לבקש. באמת שלא כזה רע בבסיס, ולא כזה טוב, הרגעים הרעים משתווים לרעים, הכל במידה, ועדיין משהו חסר.

אולי אחרי הכל אני לא מסוג האנשים שיכולים להיות לבד ולהיות מרוצים מהעניין, שזה מצחיק, כי רוב שנות חיי עד עתה היו לגמרי לבד.

נמאס לי לחלום חלומות על מה שהיה פעם, ועל איך שאני כל הזמן שוב ושוב חוזרת אחורה בחלומות שלי, כאילו שהתיכון היה כזו תקופה טובה... להיפך. די, הספיק לי, אני רוצה להתגבר על זה כבר. לא עוד להרדף ע"י הצל של עצמי. אני רוצה להתגבר ולהתבגר, להכיר אנשים ולשכוח את העבר הזה שכולא אותי.

אני ככה קרובה להיות רווקה נואשת, בחיי. בדרכי לשיעור פילאטיס (פאק... אני חסרת תקנה).

נועה.