נבכיי נשמתי

מזמן לא יצא לי לשבת מול המחשב לפנות בוקר ולכתוב. אני חייבת להודות שזה חסר לי.

חסר לי המקום הזה שיש לי לברוח אליו, אם זה לבלוג ואם זה לבית הספר בתקופות ישנות יותר. מאז ומתמיד היה לי את המקום שאליו יכולתי לברוח, הבלוג, שיעורי פיסיקה, השיעורים שלה. מן מקום שכזה שאפשר לבוא אליו לשפוך הכל או לקבל קצת שקט. לדעת שאני בטוחה ושאני יכולה להיות עצמי ללא מגננה.

מאז שהתגייסתי אין לי כבר מקום כזה. הבית מאז ומתמיד לא היה מקום שבורחים אליו אלא רק ממנו, והבסיס, טוב בבסיס יש בעיות אחרות. זה לא מקום לברוח אליו.

כמה הייתי רוצה שהוא כן היה.

כל החיים שלי ברחתי ואולי עצם העובדה שעכשיו אין לאן כבר, מתישה אותי כל כך. אני חוזרת סחוטה הביתה חסרת מוטיבציה וכוחות לעשות דברים. גם מחזות הזמר הם כנראה סוג של בריחה, או התמודדות באמצעות היצירה, אחרת איך תסבירו את ההתפרקות המוחלטת שלי לאחר שזה נגמר?

סבא של מישהי אצלינו במחלקה נפטר לא מזמן. רציתי ואני עדיין רוצה להיות שם בשבילה, בהתמודדות הראשונה שלה עם הקושי שבמציאות. רציתי להיות שם כפי שהיו שם בשבילי, שהיא היתה שם בשבילי, אבל לא יכולתי. איך אדם כל כך מבולבל כמוני, כל כך תלוש ומת מבפנים יכול עוד למצוא את הכוח לעודד אחרים, ולהאמין לדברים שיוצאים לו מהפה.

לא יכולתי למכור לה את הלוקש שהכל יהיה בסדר, כי זה לא נכון. כי אני לא אומר לה דברים שאני לא מאמינה בהם.

ובמיטה מעלי שמעתי את הבכי, כל הלילה היא לא ישנה. הרגשתי את אינספור ההתהפכויות. הרגשתי אותה דוחפת את הכרית לפה בכל מעט הכוח שהיה לה כדי שלא נשמע. חשבתי לעצמי "הנשים בוכות בלילה, מי ישמע קולם". כתבתי לה מכתב מעודד, שבקריאה שניה היה הדבר הכי מדכא שקראתי בחיים. לא נתתי לה אותו. החלטתי להציע לה את האוזן שלי, אבל לא באמת ידעתי לענות על השאלות שהיא שאלה אותי, או להתמודד עם המצבים שהיא הציגה בפני. הכישורים החברתיים שלי לא מי יודע מה מלכתחילה. אני מנסה, משתדלת באמת, אבל אני חושבת שקצת איבדתי את האיכפתיות, הלב שלי התקרר, יותר נכון קפא. האם זה הקיבעון של הבגרות? או העיסוק האגואיסטי הזה באישי ובפרטי?

החלום של הידים חוזר מזה מספר לילות. רקע לבן. אני מתבוננת בשתי כפות ידים ענקיות המושטות כלפי. ספק אם נשיות ספק אם גבריות. ואז כאילו אני נמשכת אליהן כמו מגנט, אני מתחילה ליפול. נופלת ונופלת, אך ככול שהנפילה מתמשכת הידים לא גדולות ולא קטנות. ברור לי שזו אשליה ואז אני מתחילה לבכות, בחלום. פתאום חושך. אני מרגישה שאני עדיין נופלת אבל יש משהו מרגיע בחשיכה. לפתע הנפילה נבלמת. הידים תופסות אותי כמו ששתי כפות ידים אוספות מים מברז. המרגש בין הידים חמים עד מדי, ואני נרדמת.

שתיתי המון יין היום, וזה רק הפך אותי לסהרורית עוד יותר. אני צריכה למצוא דרך טובה יותר להתפרק, אני סתם הורסת לעצמי את הכבד על שטויות.

נועה.

נ.ב. "הקמפיין" וטונות הפרומואים לסרט על משפחת שליט מחליאים אותי. ממש. לאן הגענו שעושים רייטינג מסיפור כזה טראגי? זה מעצבן ומרתיח אותי. ערוץ 10 ירדו לזנות בשביל רייטינג, וכך גם אנחנו העם הישראלי.