נבכיי נשמתי

שלא כתבתי. לא כאן, ולא בשום מקום אחר.

אולי כי שום דבר לא קרה, אולי כי שום דבר לא השתנה. אין לי שום דבר חדש לכתוב עליו.

המחשבות הן אותן המחשבות, הרגשות והרצונות הן פחות או יותר זהות.

את הגלגל, אני כבר לא אמציא.

לפעמים אני תוהה, למה אני מעמיסה על עצמי כל כך הרבה, המחזמר החדש, כניסה לסגל כנסי האנימה, החפיפות במחלקה, הדרכה בעתיד.

אני יודעת שאני בורחת. אני יודעת גם פחות-או-יותר ממה. אני לא בטוחה שאני רוצה להפסיק, זה קל לברוח.

הרבה זמן שלא הייתי בדכאון. המון זמן. זה כנראה אומר שאני משתפרת בעניין הבריחה הזה. אני בכושר.

אני חושבת שיחד עם הבריחה מגיעה ההבנה שזה לא לנצח. החיים שלי בפאוזה עד אחרי שאני אשתחרר.

אולי זאת הסיבה, אולי אני פשוט מחפשת למלא את הזמן הנוכחי בכמה שיותר, כי אני יודעת שאחר כך כבר לא יהיה מנוס, אני אצטרך לטפל בעצמי.

זה בטח יהיה קשה לנבור בכל הפצעים המדממים האלה.

אבל כמה אפשר לברוח?

המון פעמים החמיאו לי. "כמה יפה את נראית" "איזה יפה את" "ואו".

אני באמת מאמינה שיש בי את היופי הזה, היופי שמגיע ממעשים טובים ושלמות פנימית, למרות שאני לא יכולה לומר שאני באמת שלמה מבפנים.

ואז אני שואלת - את עצמי - למה את לבד?

אז אני נזכרת באותה הבעיה שאני בורחת ממנה, ומצטייר לי בראש מעגל קסמים שמזין את עצמו.

לפחות אני לא בדכאון....

האמנם?

נועה.