למה עכשיו להתחיל עוד קורס? ועוד של חצי שנה? למה להתחיל שוב לארוז את הכל, ללכת למקומות חדשים, עד שהסתגלת? שוב את צריכה את המ"כית הזו שתצעק לך באוזנים, והקשב המפקד, ולא המפקד?
מה גורם לך לארוז את הכל, לעזוב את הכל, לצאת לקורס ולחזור שוב לשירות של שנה ו-9 חודשים?
כל כך הרבה פעמים חשבתי על הסיבה. הסיבה שלי.
חלק אמרו שהם רוצים להחליף תפקיד, חלק אמרו שהם רוצים להתקדם ולדעת יותר, חלק אמרו שהם רוצים את זה, את המעמד והכבוד, חלק בשביל הרזומה.
והסיבה שלי? היא לא קיימת. מסך לבן.
דילמה. וככול שהזמן עובר הלחץ גדל - תחליטי, עכשיו את חייבת להחליט. אני יודעת שאין כאן באמת החלטה, כי בניגוד לאחרים לא נולדתי עם המחשבה על זה בראש. בניגוד לאחרים הנקודות השליליות משתוות באופן מוחלט לחיוביות, ואיך, איך אני אוכל לדבוק בהחלטתי, לכל כיוון שלא יהיה, אם אין לי במה להאחז? ומדוע, מדוע על מפקדי להוציא דווקא אותי למרות שיש כל כך הרבה אנשים שמתחרים על התקן הזה ורוצים אותו יותר ממני?
אז המצאתי לעצמי משפטים כמו "להלחם למען המדינה באמצעות המוח ולא הנשק" או "ללמוד וללמד" או "לתרום כמה שאפשר".
לא הצלחתי להאמין באופן שלם אם אף אחד מהם.
הכמיהה הזו לשחרור שמנחילים בך מהרגע שאתה מתגייס - דפקה אותי. הפחד מסג"מת ומהפווסט טראומה של בה"ד 1 מטריפה אותי.
ותמיד עולה בי השאלה " את רוצה להיות הכלב של המערכת? באמת?"
ובתוך תוכי אני יודעת, אני יודעת שאצטער אם לא אעשה את זה.
אצטער על כל האפשרויות האלה להכיר כל כך הרבה אנשים טובים, האפשרויות לשפר את עצמי, האפשרויות להכיר את עצמי טוב יותר, האפשרויות באזרחות.
אולי בעצם אני רוצה לצאת רק בשביל למצוא את האנשים האלה, את החברה שכל כך חסרה לי, את היכולת לדבר על דברים שבלב, את היציאות המגניבות בסופ"שים, את הלהיות שם אחד בשביל השני.
ואז מקננת בי התחושה שאני מצפה ליותר מידי, ואתאכזב...
מערבולת. פשוט ככה.
אז אמרתי כן, כדי לקבל עוד זמן.
אולי אני פשוט אזרום עם הרוח הזו, רוח המדבר הזו, שתחזיר אותי לדרום, למפרשית ולבה"ד 1, למצפה רמון.
אולי מזה אני כל כך מפחדת.
נועה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
