נבכיי נשמתי

דבר ראשון לפני שאני שוכחת- כל מי שקורא את זה שיכנס לבלוג הזה של תמר אחותי התאומה ויגיב! אל תתנו לה לעזוב את ישרא!

======ועכשיו לאירועי אתמול-היום======

*קניתי IDDR!!!! עם המילוי הקשיח וזה כ"כ שולט!! חרשתי על זה כל השישי-שבת. אבל אני עדין נובית... יקח לי זמן ללמוד את ה4 רגלים המעצבנות האלה...

*בסוף לא היה יום גיבוש (איזה כייף) בגלל כל הבאלגן עם תשלומי ההורים. הוא נדחה ל16 לחודש... נקווה שעד אז ישנו את התכנים (מה שממש לא נראה לי אבל תמיד יש תקווה)

*חגגתי אתמול יומולדת עם סבתא, סבא, רפי (דוד שלי) אבא גיא ואמא(נכון שזה לא התאריך המדויק אבל ב25 אבא שלי יהיה בחו"ל ורצינו לחגוג איתו) דוד שלי קנה עוגה מדהימה והיה נחמד... למרות שאני שונאת את היומולדת שלי... זה היום בו אני מגלה כל יום מחדש כמה אני לבד... יום כ"כ עצוב... אני הולכת במסדרון ולכולם זה עוד יום רגיל. אף אחד לא מעלה בדעתו בכלל שזה יום מיוחד... שיש לי יומולדת...

*מבחנים, בחנים... אוף!! כמה לעזאזל!! הבוחן בלשון הלך לי גרוע... מאוד גרוע. חטפתי בלאק אווט רציני... לא רציתי לפתוח ככה את השנה... במיוחד שלא בלשון (והמבין יבין, למרות שאני בטוחה שאף אחד לא מבין). ביום שני יש לי מבחן באנגלית. אני צריכה ללמוד 25 מילים בע"פ לכתוב ולזכור... אני שונאת את זה!!!!! למזלי אני יכולה להעזר במילון...אבל לכו תזכרו את כל המילים...

==============================

עידכונים רציניים:

אני לא יודעת מה לעשות. אני אובססיבית וזה כבר נהיה חולני. כמה קנאה התמלאתי כששמעתי שמעין הלכה לחטיבה ופגשה את רחל... כמה קנאה. זה לא בסדר, אני יודעת, אבל אני לא שולטת על זה... אני לא יכולה, אני מרגישה כאילו התמכרתי לרגשות האלה... כ"כ הרבה זמן שלא היה רגע שלא היה מלווה בהם ועכשיו, הם פשוט מסרבים ללכת.

בשיעורי ספרות זה הכי נורא. אנחנו לומדים שירים שמדברים על יחסים בין הורים לילדים (אב-בן /אם-בת) וזה קורע לי את הלב. בייחוד השיר הזה של יהודה עמיחי "אבי" הוא נקרא, שיר קצר, בהתחלה לא מובן, אבל שהמורה סיימה להסביר אותו אני הרגשתי כאילו בא לי לשבור שולחנות, כיסאות, כל דבר שנקלע לייד ולבכות. אני לא יכולה יותר עם זה. אני כ"כ רוצה להיפתר מזה... נמאס לי שכל פעם שמשהו עושה לי אסוציאציות למה שקרה בחופש אני רוצה לבכות, נמאס לי לשבת במיטה כל לילה ולהתאמץ לא להיזכר בדברים שקרו רק בשביל לא לבכות, נמאס לי לבכות!!! בעיקר נמאס לי לבכות... אין לי מושג מה הפתרון. בראש לי עברו כבר כל התסריטים האפשריים: אני הולכת לבית שלה, אני נמצאת במשרד של בבצפר (אני לא יודעת איך הגעתי לזה אבל זה היה חלום נוראי... פשוט כשקמתי היתי כולי רטובה מזיעה...) אני הולכת לדבר עם היועצת של הבצפר, אני הולכת לפסיכולוג, אני פה ואני שם. בכל הסיטואציות האלה שום דבר לא עזר... אני עובדת עיצות...

אמא שלי פגשה אותה (המכנכת שלי {לשעבר}  AKA רחל) במתנ"ס אחד... איפה שאח שלי והבן שלה עושים חוגים. זאת אומרת שכל יום שני בשעות של החוג של אח שלי גם היא נמצאת שם. אני פשוט יכולה ללכת עם אח שלי, בטענה שאמא שלי היתה צריכה ללכת למקום אחר, ולדבר איתה. אבל גם כשאני יכולה לפגוש אותה אני מהססת. אני לא יודעת אם זה פחד מהמחר, ממה שהיא תגיד או שמא זה החשש לדבר בכלל... אני מכירה את עצמי, אני אתנהג כאילו כלום לא קרה. אבל אני בספק אם אני אוכל לעצור את עצמי מלבכות לה מול העיניים. היה לי חלום שאני פוגשת אותה, וכמובן אני מתנהגת כרגיל, ואז היא חיבקה אותי, מתוך שמחה שהיא פגשה אותי, ואני פשוט לא יכולתי לעצור את הבכי יותר והתחלתי לבכות כמו מטורפת... כמה מביך זה היה (בחלום) היא הסתכלה עלי ולא הבינה מה הולך איתי... מה אני עושה... למה אני מוציאה את הנשמה שלי מולה. אני מפחדת שזה מה שיקרה... אבל אולי עוד יותר משאני לא יעשה כלום, אני לא אומר כלום, רק כמה טוב לראות אותך... אני מפחדת שאני לא אומר את מה שיש לי לומר באמת..

רואים כמה אני אובססיבית!?!? אני חולמת על זה כמעט כל לילה, זה כל הזמן רץ לי ברקע המחשבות... זה פשוט אובססיה. לא מובנת, מיותרת, וכואבת. אני חושבת לכתוב ספר על זה. באמת שחשבתי על זה ברצינות. לכתוב ספר עם 2 דמויות ראשיות. אני והיא. ואז להקדיש אותו לה בצירוף המילה תודה, לשלוח לה עותק וזה יכול להיות כ"כ יפה...אבל אני צריכה כסף, ובשביל כסף אני צריכה לספר להורים שלי... ואני ממש לא רוצה לספר להורים שלי... אני גם לא מרגישה שאני עוד בשלב שאני מסוגלת לכתוב ספר רציני, רומאן. הזמן יעשה את שלו, אני בכל אופן אתחיל לכתוב אותו... מתישהו...

==============================

זה הכל להיום.

ג'ה

נועה

("לו להשיב ניתן.... את, מחוגי הזמן....")