נבכיי נשמתי

אני קוראת את הפווסטים האחרונים בבלוג וכולם נראים אותו הדבר, נשמעים אותו הדבר.

זה מעצבן אותי, משום מה. אני מרגישה... בכיינית. לפעמים יש את הרגעים האלה שבהם אני מצליחה לקחת צעד אחד אחורה ולהביט על הדברים מבחוץ.

אז הצלחתי אתמול, וראיתי כמה זה פאתטי... כל הפווסטים, כל הבעיות שלי, ההתאוננות. באיזה שהוא מקום זה גורם לי קצת לזלזל בהכל, לחשוב "מה את צריכה את כל זה בכלל? את יודעת שהתפיסה שלך מוגזמת, שאף אחד לא באמת חושב כמוך" וכן המחשבות האלה עוברות. ההרגשה הזו שאף אחד לא ממש מבין אותי, גם לא האנשים שאני כותבת עליהם, גורמת למחשבות כאלה לצוץ. מחשבות שאומרות לי שאני משוגעת, שהכל זה פיקציה, שאני צריכה להפסיק לחיות בפנטזיות ולחזור למציאות. זה מין פינג-פונג כזה, בין הרגשות לבין המחשבות. אני כבר לא מצליחה לראות את המציאות, לזהות אותה. למרות שתמיד טענתי שאנחנו אלו שיוצרים את המציאות שלנו, אני חושבת שקצת איבדתי את הצפון.

איך מכוונים חיים שיצאו משליטה? איך חוזרים למסלול שבו הכל ברור והכל מסודר? איך מתמודדים עם רגשות שהן לא בהכרח המציאות? איך לעזאזל אני מתמודדת איתה, עם הרצון הזה לשתף אותה בחיים שלי, להיות חלק ממנה ובמקביל להבין שהיא לא בהכרח רוצה את זה, שאנשים בעולם הזה בסה"כ חיים את חייהם?

איך יודעים מה זה פנטזיה ומה זה מציאות כשאני חייה את הפנטזיות מידי יום ביומו.. או שזו המציאות?

ההיגיון אומר שהדרך היחידה לדעת זה פשוט לדבר, לשתף. הלב מאוד רוצה, אבל אין אף אחד בנמצא שהוא מוכן לשתף אותו. הוא רחוק בצבא, הן כולן כבר לא שלי, והיא, ממנה הלב כל כך מפחד. אין את מי לשתף, לחלוק איתו קצת הגיגים, תהיות, מחשבות. חשבתי שנגמלתי מחוסר האמון הזה והחרדה מבגידות, אבל כנראה שלא וכנראה שזה פשוט חלק ממני. אני לא מבינה למה אני לא מצליחה להכניס אנשים חדשים לחיים שלי, כבר יותר משנה. עד עכשיו זה לא היה כזה קשה... האם אני נסגרת ככול שהזמן עובר? מאבדת את האמון שלי באופן מוחלט? מאבדת את התקווה היחידה שאולי יש מישהו ברחבי העולם שבסופו של דבר יבין?

יודעת, אני מקווה... אני אופטימית. איכשהו, הבכי של אתמול בערב והליקר של היום בערב התמזגו לאופטימיות שקצת מזכירים לי אותך.

שתיתי קצת עם עצמי, כוס קטנה של ליקר על הרצפה הנעימה והמקררת. הרמתי כוס לחייה, כמעט יכולתי להרגיש אותה נוכחת איתי. כמעט יכולתי לשמוע את הקול שלה. אמרה שהיא גאה בי, שהדרך שלי נכונה וצודקת. צחקתי לה בפרצוף ואמרתי שאני יודעת שהיא רק בראש שלי, שהראש שלי אומר לי את הדברים שאני רוצה לשמוע, שהיא אף פעם לא הייתה שלי. היא צחקה עלי ואמרת לי שאני שיכורה. השבתי לה שמשני שלוקים אי אפשר להשתכר ושהיא סתם מחפשת דרכים לשכנע אותי שהיא צודקת.

התחלתי לצחוק, צחוק כזה עצוב. הצטרפת אלי, כמו שאנחנו תמיד צוחקות ביחד, מתוך הבנה עמוקה. חזרתי להתיישב על הרצפה, מסובבת את הליקר בתוך הכוס. יש משהו מאוד הרמוני בתנועה הסיבובית הזו של האלכוהול, אבל ידעתי שזה רמאות, שאלכוהול לא יכול לסדר לי את החיים, להביא אותם למצב הרמוני. חשבתי על כל הרגעים שלנו ביחד, ניסיתי להבין מה אני מפספסת, למה כל 2 השיחות שלנו בטלפון היו כל כך קצרות רק בגלל שאת סיימת אותן כל כך מהר. למה את לא מתקרבת אלי גם, כאילו שומרת מרחק ובו בזמן מתקרבת. ניסיתי לחשוב האם כל מכלול הרגשות הזה באמת אמיתי, ולא רק אם זה אמיתי אלא אם זה מציאותי. לא יכולתי למצוא חוסר היגיון, אבל הפריע לי שלא יכולתי למצוא היגיון גם כן. אני יודעת מי אני, אני לא צריכה אותך כאידיאל. אני לא רואה בך סוג של אדם שאני ארצה להיות בעתיד, לא בסיגריות ולא בקפה, גם לא בציניות וגם לא בכריזמה ובהחלט לא ברקורד המרשים שלך בתעודת זהות. אני לא זקוקה לדמות אמהית, עברתי את השלב הזה. אני כבר ישות בפני עצמי, התנתקתי, התבגרתי. אין שום הצדקה לכל זה, אבל אין בזה גם שום פסול. למה את טובה יותר מבנות גילי? למה את טובה יותר מכל החברות שלי? למה את טובה יותר מכל אדם שאי פעם הכרתי? מה יש בך, דווקא בך, שאין לאף אחד אחר. לא יודעת. אולי תאמרי לי בבקשה? חיסכי ממני את המאמץ.

כל מה שמעסיק אותי עכשיו זה איך לומר לך את כל זה, ואם זה בכלל נכון לומר לך את זה. מי יודע איך תקבלי אותי... את האני האמיתית, המהות והתמצית שלי, ולא את מה שאת חושבת שאני. כל מה שאני מסוגלת כרגע לעשות זה לשבת על הרצפה ולחשוב. לחשוב עד אור הבוקר. לחשוב עם כוס ליקר ביד, ולמען האמת היא לא ממש עושה את הדברים קלים יותר, רק קצת מחממת מבפנים.

נועה.