נבכיי נשמתי

היום עשיתי דברים שמזמן לא עשיתי. יצאתי לקניות עם חברה ועשיתי ספורט.

פתאום קלטתי כמה הזנחתי את עצמי בתקופה הזו של הלימודים לבגרויות ומתכונות, פתאום נפל לי האסימון כמה אני לא מספקת לעצמי את הפינוקים שדרושים לי כדי לחיות, לחיות טוב.

חשבתי שזו פשוט תקופה עצובה, בגלל שאני נפרדת מהתיכון ומכל כך הרבה אנשים, אבל שחכתי שכבר 4 חודשים לא עשיתי ספורט בגלל הגב. שחכתי שכבר חודשיים אני לא עושה שום דבר חוץ מללמוד ולחשוב. שחכתי שהיציאות היחידות שהיו לי בזמן האחרון מהבית היו בשביל בית הספר, מורה פרטי במתמטיקה ושיעורי נהיגה. שחכתי שאני צריכה לתת קצת לעצמי ולא רק לאחרים כל הזמן.

ספורט... ריצה... זה הרגשה כזו עילאית. אני חושבת שדי נבהלתי מהזמן שבו נכתב הפווסט הקודם, שפתאום הרגשתי צורך להשתכר, שפתאום רציתי לשתות עוד ועוד במטרה להשתכר. זה הפחיד אותי, אף פעם לא עלה בדעתי, אף פעם לא הרגשתי את הצורך. אף פעם לא ראיתי בזה פתרון, ופתאום כן. ספורט זו דרך כל כך נפלאה להשתחרר. החומרים האלה שהגוף מפריש באופן טבעי בזמן עשיית ספורט זה משהו שאפילו לא בקבוק שלם של וודקה או פקט סיגריות לא יכול לתת. זו הרגשת חופש, חיבור מושלם בין החומר לרוח. הכל מתחיל מהראש, מהפקודה ללכת מהר, להתחיל לרוץ. החומר, הגוף, מקשיב ומבצע. הוא מעוניין לקבל את החומרים האלה, הוא זקוק להם. אז כשמתחילה הריצה הגוף והנפש מתאחדים. כשהגוף רוצה להפסיק הנפש מסרבת, כשהנפש רוצה לפרוש הגוף מסרב, וככה אני חופשיה. חופשיה מכל המחשבות האלה, האינסופיות האלה שלא מביאות אותי לשום מקום. חופשיה מעצמי.

אני מבינה שיש כאלו שלא יכולים להתחבר לזה, אבל אני די מסרבת להאמין. זה הטבע שלנו, אנחנו, בין אם נרצה ובין אם לא, נגזרת של חיות. חכמות יותר, כן, חברתיות יותר, בהחלט, אבל חיות. אנחנו זקוקים לריצה הזו, לאדרנלין ולסרטונין, כמו שאנחנו זקוקים למזון ומים, אחרת זה לא היה קיים בגוף שלנו.

 זכור לי משפט יפה מאיזה סרט פיראטים שראיתי ממש ממש מזמן: הקפטן עמד מול אחד הפיראטים שלו עם סכין ביד לפני תחילתו של שוד. לפתע הוא חתך אותו בלחי. הפיראט התעצבן ושאל אותו "למה עשית את זה?" והקפטן השיב "זה בשביל שתזכור איך זה מרגיש להיות בחיים. עכשיו זוז!". מבחינתי ריצה זה קצת ככה, לזכור איך זה מרגיש להיות בחיים.

ההורים שלי לא אוהבים שאני רצה, הם חושבים שזה בהמתי מידי, שלא מן הראוי שהבת הקטנה והעדינה שלהם תרוץ כמו חייה, ועוד בלי שום מטרה. הם קצת שוכחים מי אני, וקצת נמצאים במציאות אחרת. מילא.

קניתי היום שמלה לנשף סיום. היא חמודה מאוד, אני רק מקווה לא להצטער על הבחירה ביום הגורלי. לא שחשוב לי להיות מסמר הערב, רק לא לעשות לעצמי פאדיחות, זה הכל.

לילה,

נועה.