נבכיי נשמתי

הייתי רוצה לשם שינוי לרענן את מגוון הפווסטים הרב שלי (יא רייט) בפווסט קצת שונה, פווסט על אנורקסיה.

מאז ומתמיד הייתי בעודף משקל. גם בגלל חילוף חומרים לא מזהיר וגם בגלל שמה לעשות, אהבתי ואני עדיין אוהבת לאכול. כשאני אומרת "אוהבת לאכול" אני מתכוונת לזה בשיא הרצינות- אני אוהבת טעמים, אני אוהבת לנסות דברים חדשים כמעט תמיד, אני רואה בזה סוג של חוויה והרפתקה. הבית שלי היה קשוח תמיד בכל מה שהיה קשור לאוכל. שוקולד למריחה אף פעם לא היה קיים בבית, גם לא חטיפים, לא סוכריות ושום ממתק משום סוג שהוא, רק גלידה בקיץ וגם זה ממש מעט. היו לי תקופות, כשהייתי ילדה, שהייתי הולכת למכולת במיוחד בשביל לקנות את הממתק, את הסוכר שתמיד הרגיש כזה נכון, השוקולד. לא היו לי יסורי מצפון, גם כשאמרו לי שאני משמינה. הצורך בשוקולד גבר במיוחד בתקופה הקשה שלי ביסודי, כשהתעללו בי חברתית על היותי משקפופרית, בלתי מקובלת בעליל, יצורה שכזו. איכשהו האוכל באמת מצליח להשכיח את הצרות, את העובדה שכל החברות שלי עזבו אותי, העובדה שאין לי תמיכה ואני לגמרי לבד, את כל הבעיות הקשות שהייתי צריכה להתמודד איתן בגיל 11.

בכיתה ז' המודעות כבר מתעוררת. אני הולכת לקנות בגדים עם אמא ושום דבר לא עולה עלי, שום דבר שמוצא חן בעיני. אז אני נאלצת ללבוש דברים מכוערים, שבגלל לא מחמיאים, רק בשביל ללבוש משהו. ילדה בגיל 12 מה היא רואה? את המגזינים המזורגגים האלה, את הברביות שבהן היא כל כך אוהבת לשחק, את הרזון הזה שכל הזמן מטפטפים לה למוח. זה מתסכל, וכל פעם מחדש. לעמוד מול המראה ולקרוא לעצמך בשמות "פרה, שמנה, קציצה" וכד' זה הרגעים הקשים ביותר, שהכל יוצא מכל פרופורציה אפשרית. נמנעתי מללכת לחנויות בגדים, שנאתי את זה למען האמת. ברוב המקרים לא הייתי מוצאת כמעט כלום והייתי פשוט מתיאשת, בוכה באמצע החנות. רציתי להוריד במשקל, אבל לא ידעתי איך.

כשאני הייתי בת 12 אף אחד לא שמע על דבר כזה כמו "צום" או "כדורים משלשלים" או "לדחוף אצבעות". המושגים האלה לא היו קיימים, אולי בגלל שגם האינטרנט לא היה ממש קים אז, רק מודם אנאלוגי. תמיד שאפתי להיות רזה. ניסיתי להוריד מזונות מסויימים אבל זה לא ממש עזר, הייתי ממש צריכה להלחם בזה בשביל להוריד במשקל בצורה דראסטית. בכיתה ט' הלכתי לדיאטנית. היא בקשה ממני לכתוב כל מה שאני אוכלת במהלך היום, במשך שבוע שלם. כמובן שהייתי צריכה להוכיח שאני בסדר, אז הקפדתי לא לאכול הרבה במהלך השבוע. הגעתי אל הדיאטנית בגאווה והגשתי לה את התוצאות. היא אמרה לי שאני אוכלת יותר מידי. הייתי די בשוק, ממש הקפדתי באותו שבוע וזה עוד יותר מידי?! אני חושבת שבנקודה הזו הבנתי שדיאטה זה לא בשבילי. לא הייתי מוכנה לספור קלוריות, לחשוב כל הזמן על האוכל, ידעתי שזה יוביל אותי למחוזות רעים.

אבל עדיין נשארה הבעיה, איך יורדים במשקל? ואם לא יורדים במשקל, מה עושים? שנאתי את איך שנראתי. המשקפיים אף פעם לא הוסיפו לבטחון העצמי שלי, ותמיד הרגשתי שאני בשולי החברה בגלל המשקל שלי. אני חושבת שאחרי כמה הפגישות שהיו לי עם הדיאטנית הבנתי שאין מנוס אלא להתחיל לאהוב את עצמי.

לאהוב את עצמי?! איך אפשר לאהוב כזה דבר? בלתי אפשרי.

אז הגיע משבר הזהות, האהבה הגדולה שלי לרחל, וכל הספקות של החופש הגדול בין כיתה ט' לי', בין חטיבה לתיכון, התקופה שבה התחלתי לכתוב את הבלוג הזה. באותו הזמן התחלתי להבין שאני צריכה לבנות לעצמי זהות, והזהות החדשה הזו חייבת להיות שלמה עם איך שהיא נראת. ואז התחלתי לעבוד על עצמי.

"אין טעם להלחם בגנים נועה, חילוף החומרים שלך יותר איטי, מה לעשות, תשלימי עם הדרך שבה נבראת" המשפט הזה רץ לי בראש כל כך הרבה פעמים, וההשראה אליו היתה שיעורי ביולוגיה בכיתה ט'. האבולוציה בררה את השמנים. הרזים אף פעם לא שרדו. האבולוציה גם בררה את היפים מבינינו. המכוערים באמת נזנחו והגן שלהם לא המשיך קדימה. כמובן שעדיין יש לנו אידאל, ואנחנו עדיין שואפים אליו, אבל אנחנו נמצאים כרגע במצב שכל אחת ואחד מאיתנו נחשב יפה בהגדרה אבולוציונית.

"את סובלת כרגע, מאוד, הדבר האחרון שאת צריכה עכשיו זה לכעוס על דברים שאין לך שליטה עליהם. את בסדר, באמת שאת בסדר. את חייבת להתגבר, להראות לה שאת מסוגלת, להוכיח לעצמך שאת מסוגלת". עבדתי על זה כל כך חזק. הייתי עומדת מול המראה (ואני עדיין עושה את זה) ובוחנת את עצמי. לא יותר מידי, כמה דקות לפני המקלחת. אני דואגת להסתכל על הדברים שאני אוהבת, על העיניים, והשיער, והאצבעות. אז אני עוברת על החלקים שאני חייבת להשלים איתם, הידים הרגלים הסנטר. אני מסתכלת עליהם ואומרת "וואלה אני לא מושלמת. אפשר בכלל להיות מושלמים?". לימדתי את עצמי לאהוב את מה שאני רואה במראה, כן גם את השומן וגם את הדברים שהייתי משנה מחר בניתוח פלסטי. הכרחתי את עצמי לאהוב... למה אתם שואלים?

משום שאדם שלא אוהב את עצמו לא יכול לאהוב שום דבר אחר. משום שאדם שנמצא בקונפליקט תמידי עם עצמו, אין לו פנאי לאחרים. הכל היה חלק מאותו המאבק בעצמי לשאוף לאידאלי שלי באותה התקופה- רחל. לשאוף להיות האדם הכי טוב שאפשר, לשאוף לכפר על כל הדברים הרעים שעשיתי. ידעתי שאני פשוט צריכה לאהוב את עצמי, כי אני לא אקבל שום דבר אחר, כי אם אני לא אוכל לאהוב את עצמי, כיצד אוכל לאהוב את הבריות? באותה תקופה גם אחי הקטן, גיא, התחיל להתבגר, לעלות לכיתה א'. מתוך האהבה העצומה שלי אליו ידעתי שאני אצטרך לעמוד בשבילו במקומות ורגעים קשים, ידעתי שאף אחד לא יעשה את זה במקומי, לא אבא שלי ולא אמא שלי (הרי חוויתי את זה על בשרי) והייתי נחושה בדעתי להוכיח לעצמי שאני אהיה מסוגלת לדאוג לו.

אז כן, אני נועה, 1.65 ושוקלת 74 קילו. כן אני בעודף משקל, וכן, אני אוהבת את עצמי. אני אוהבת את עצמי על כל מעלותי ועל כל מגרעותי מתוך ההכרה הברורה שזו מהות האהבה. אהבה אמיתית רואה את הפגמים ומתאהבת גם בהם. אהבה אמיתית תאהב אותך גם אם תהיה/י בעודף משקל, אהבה אמיתית תראה מעבר, תראה עמוק עמוק לתוך נבכי הנשמה. אפשר לשלוט על החיים בהתנגדות לאנורקסיה, אפשר להוכיח לעצמך כמה את/ה חזק/ה דווקא מתוך ההתנגדות הזו לטרנד, מההשלמה עם עצמך. זה האתגר האמיתי. מאוד קל להגרר לצומות, לספרית קלוריות, לאנורקסיה. כל כך הרבה יותר קשה לעצור את עצמינו. זה נכון לגבי סמים, אלכוהול, סיגריות, וזה נכון גם למקרה הזה.

באמת שאין טעם לכל זה, החיים כל כך הרבה יותר חזקים מאיזה טרנד, וגם מתחושת השליטה הזו על החיים. זו אשליה, בדיוק אותה אשליה שמכורים לסמים חולים בה ("אני יכול להפסיק מתי שאני רוצה, אני פשוט לא רוצה"). אלכוהול, סיגריות, סמים ואנורקסיה- כולם בריחה, דרך קלה להתמודדות עם מציאות קשה. האדם הוא יצור כל כך חברתי, וביכולתו לשאוב כוח ולהמשיך בעזרת אחרים. התמיכה שתקבלו, אם רק תבקשו כזו, תמיד תהיה עדיפה על כל דבר. גם אם אתם חושבים שלא יכולים להבין את המצב שלכם, זה עדיין לא מונע מאחרים להעניק לכם כוח.

נסיים במשפט של חז"ל:איזהו גיבור? הכובש את יצרו. איזהו עשיר? השמח בחלקו. איזהו מכובד? המכבד את הבריות" ".

נועה.