נבכיי נשמתי

אתמול בנשף קלטתי את זה. הפכתי להיות מפלצת.

מפצלת עוד יותר גדולה ממה שהייתי בסוף כיתה ט'. הפכתי להיות היצור הנתעב ביותר שיכול להיות.

אני צל. יצור שמרוב עקרונות ורמות מוסר הוא אינו מסוגל לזוז, לשום מקום.

יצור שלא מסוגל להנות, יצור שסולד מהחברה.

זה היה כל כך כואב לשבת שם באולם, לראות את כולם שיכורים, מעשנים, לראות שהם מאושרים- ורק אני פשוט לא מסוגלת להנות.

פשוט לא מסוגלת להבין את האבסורד הזה, את ההתמכורת הזו לאלכוהול. כולם התנהגו שם כמו בהמות, כמו חיות.

לאט לאט, אנחנו מאבדים את כל מה שהשגנו במהלך השנים וחוזרים אחורה, לאדם הקדמון, האלילי, שהשתמש לא פעם בסמים כחלק מההוויה הרוחנית.

ואולי בגלל זה אני ריקה כל כך? בגלל הסרוב שלי לסמים ואלכוהול? זה הרי כל כך לא צודק שאדם מוסרי לא יכול להנות... בדיוק כמו המשפט רשע וטוב לו צדיק ורע לו. אז מגיעה המחשבה שזה בעצם אני... בעצם אני לא נהנת בגללי. בגלל שמאיזה שהוא אופן, אני לא מתחברת להוויה הזו. למסיבות.

יצרתי מפלצת. מפלצת אנטי חברתית בעליל, שכל מה שנשאר לה עכשיו זה בלוג. שכל קשר חברתי שיהיה והיה לה אי פעם נמוג.

מפלצת שבחיים לא תמצא אהבה כי היא פשוט כל כך מכוערת מבפנים. כל כך מתנשאת ודוחה. כל כך לא אנושית.

אז אולי זה התפקיד שלי בעולם, להטיף מוסר ולסבול. כנראה שבשביל זה נולדתי. בשביל להיות האווטסיידרית, הנפש הקפואה.

זה כל כך מעצבן שהדפוס הזה חוזר על עצמו שוב ושוב ושוב... בכל מסגרת שאי פעם הייתי בה, מצאתי את עצמי האווטסיידירית. אפילו בקהילה גאד דאמ איט.

אני כל כך דפוקה, כל כך דפוקה.

נועה.