נבכיי נשמתי

לאחרונה, או שלא ממש לאחרונה, אני מתעמקת בשלושה ספרי פילוסופיה שיש לי על המדף. בימים האחרונים אני קוראת בהם הרבה, מחפשת איזו שהיא תשובה לאי השקט וליסורי הגעגועים. הספר טוען, כלומר המחבר, שהצמדות לדברים היא מיותרת.

 "אם תוכלו לקבל את מה שמוצע לכם כאשר הדבר מוצע בלי להצמד אליו באופן מוגזם, תוכלו בעת הצורך גם לוותר עליו ולא תצטערו שאין הוא מוצע לכם עוד. אי היצמדות אין פירושה אי הנאה. הרעיון הוא להנות ממה שקיים כל עוד הוא קיים, ולא להתאבל על דבר שאינו קיים עוד או להשתוקק לנוכחותו כשהיא חסרה."

אני מוצאת את זה קצת בעייתי. כלומר, בתיאוריה הכל טוב ויפה, אבל בני אנוש במהותם נקשרים לדברים. אני תוהה גם הכיצד ניתן לפתח קשרים חברתיים ללא היצמדות שכזו, עם המחשבה שכל רגע הכל יכול להגמר אי אפשר באמת לנהל חיים בריאים. עוד טוען הספר, שפיתוח ציפיות הוא דבר אסור במהותו, כיוון שהוא גורם לנו להיות מופתעים כאשר לא מתמלאות ציפיותינו, והרי אלו רק ציפיות, הסבירות שהן יהיו מציאותיות היא איפה שהוא באמצע. אני באמת לא חושבת שאדם בלי ציפיות הוא אדם חיובי, מתקשר ובריא. בחברה שאף אחד לא מצפה מאחרים דבר, תתקים אנרכיה. קשר רומנטי ללא צפיות הוא קר וחסר חירות הנפש.

אבל "להנות ממה שקיים על עוד הוא קיים" נשמע לי הגיוני. מצב האבל הזה שאני תקועה בו כרגע לא לוקח אותי לשום מקום, אלא רק מוכיח כמה שאני חלשה נפשית ולא מסוגלת להתמודד עם הפרידות האלו. אני צריכה להזכיר לעצמי את הרגעים היפים ולהודות בעובדה שהכל נגמר. הכל נגמר בינינו, הכל נגמר איתה, הכל נגמר. אז למה זה כל כך קשה לי להניח את העבר בצד? למה בכל פעם שהייתי צריכה לנהוג כך כשלתי? האם זה מפחד מן הצפוי? או שמא חוסר רצון מוחלט לעזוב מקום טוב ונעים?

אולי הספר צודק. אם לא הייתי נצמדת אל כל החיים שלי בתקופת התיכון, לא הייתי מופתעת שאלו נגמרו לפתע. אם לא הייתי נצמדת לידידות שלנו, לא היה לי כל כך כואב לאבד אותך. אם לא הייתי נאחזת בך לא היה לי כל כך כואב לא לראות אותך יותר. ואז... עם מה הייתי נשארת? עולם ריק.

אז עם כל הכבוד לך, לו מרינוף, הפילוסופיה שלך יותר מידי אמריקאית, יותר מידי מתיימרת לסדר לאנשים את החיים, ובסופו של דבר לא מעניקה דבר. האם עולם ריק מתוכן עדיף על אחד שהיה מלא והתרוקן? לא, בהחלט. אז נשארת התקווה, הניצוץ האנושי הזה, שאולי יום יבוא ויחזור להיות טוב. גם אם מאבדים את הנפש התאומה, ואת המורה לחיים, ואת החברים, גם אם מאבדים הכל, יש סיכוי, מתישהו, למצוא תקווה.

אז כנראה שאני לא אמצא את התשובות שלי בספר פילוסופיה. אני ידעתי את זה מההתחלה, זה כזה פאטתי לנסות לחפש תשובות בספרים, זה מרגיש לי פתאום אני אדם שמאמין באלוהים ומחפשת תשובות למכאובים בתנ"ך. זה כל כך לא אני, ועדיין זה הרגיש נכון בשלב מסויים. לפעמים זה טוב לקרוא את מה שאנחנו חושבים, כדי לאושש את המחשבות והתיאוריות, כדי לבחון את עצמינו ואת שפיותינו. יש משהו מאוד מקל בלקרוא את התשובות לכל השאלות בספר, אז לא צריך לחשוב.

אני עדיין מלאה ברגשות חרטה על שלא אמרתי לך כלום, שהמעטפה הלבנה עדיין בתיק שלי, ותשאר שם לתמיד. בכל עשרות המקרים הקודמים זה היה כל כך קל לשלוף אותה ולהעניק אותה בחיוך כזה רחב. הפעם זה היה הדבר הכי קשה שביקשתי מעצמי לבצע והשתפנתי. להפתעתי, רגשות החרטה האלו מהולים ברגשות רווחה. איכשהו, יש בי חלק שאומר שהיא לא היתה מבינה, שכל העניין לא היה מתפרש אצלה כמו שהייתי רוצה שיתפרש. שאני מעוותת את המציאות ומגזימה, כהרגלי. יש בי חלק שאומר לי שטעיתי בקשר אליה, חלק שתמיד הטריד אותי, לאורך כל השנים. תמיד שמעתי אותו, אבל לא באמת הקשבתי לו, הרי היה כל כך נוח ללכת שבי אחריך. אז אחרי המון זמן שהחלק הזה הציק לי, ועכשיו הוא לא, זה... מרגיע.

היום הזמנו כרטיסי טיסה לארה"ב. 16 בספטמבר, הטיול החלומי לארץ הפלאות, רק עם אבא. איפה שהוא- אני מאושרת שזה רק איתו. במקום אחר- אני מצטערת שאני לא מסוגלת אפילו לנסות להפתח לעולם של אמא שלי. שאני כבר לא מסוגלת לקבל אותה, למרות שאני מאוד משתדלת. אני מצטערת על האושר הזה, כי הוא מעיד על כך שהמצב אבוד. בכל מקרה, שבועיים בארה"ב זה פשוט אדיר! התגמול הטוב ביותר לפני הגיוס, ואחרי התיכון. היה עוד יותר טוב אם יכולתי להשאר שם לשבוע לבד, אבל זה קצת נועז מידי בשבילי. אולי אני אסע לבד לאיזה מקום קרוב לכאן, אפילו לאילת, רק צריך את ה18 הזה כבר, דאמ איט.

לילה טוב,

נועה, שחושבת ברצינות על להתחיל לעבוד.