נבכיי נשמתי

לפני תקופה מסויימת פרסמתי פה פווסט שאני זונחת את החלום שלי להיות אנימטורית, מכל מיני סיבות. הסיבה המרכזית זה הכשלון של אמא שלי באמנות. היא בעצמה אומרת שלבחור באומנות כמקצוע המרכזי בחיים, זו בחירה לא נכונה. אין בה שום עתיד כלכלי= אין בה שום עתיד בכלל.

היום הלכתי עם אחי ואמא שלי לראות את סרט האנימציה החדש של פיקסאר, Wall-E. זה משהו שרציתי לראות ממזמן, בגלל היחודיות שלו והאופי האמנותי-עכשוי שלו. כל פעם שאני רואה סרט כזה, פתאום חוזר הניצוץ הזה, והתשוקה לדבר. אחרי שהסרט נגמר היה לי בגוף כל כך הרבה אדרנלין ומחשבות כמו "זה מה שאני רוצה לעשות בעתיד" היו ברורות מאי פעם. הסרט המדהים הזה השאיר בי טעם מריר. זה כאילו שאני יודעת שזה מה שאני צריכה לעשות, וזה היעוד שלי ומימוש ומיצוי הכשרון שלי, אבל זה נחסם בפני.

הרציונאל כל הזמן חוזר ומביא את הטיעונים שגרמו לי לפסול את המקצוע הזה כשעשיתי טבלת החלטות. שקלתי בכובד ראש את הנושא, ועדיין הטיעונים נגד גוברים על הטיעונים בעד:

- עתיד כלכלי: הביקוש לאנימטורים בשוק מזערי, אני אהיה חייבת להיות מהפכנית ופורצת דרך בשביל להתקדם ולהגיע לאנשהו.

- בטחון כלכלי: הסיכויים למצוא משרה באנימציה מהסוג של סרטים קלושים. בסוף אני אמצא את עצמי עושה אפקטים בשקל 90 לפרסומות.

- לימודים: חייבים ללמוד בחו"ל אחרת זה לא שווה.

- תוצאה של לימודים בחו"ל: לעזוב את הארץ- חסרון אדיר עבורי.

- חוסר בטחון עצמי: אני לא יודעת כמה אני באמת אהיה טובה בזה. אני לא יודעת אם יש לי את מה שצריך כדי להצליח במקצוע הבלתי אפשרי הזה.

- הון התחלתי: בשביל ללממש את החלום הזה, אני אצטרך לא מעט כסף בשביל להתחיל- ללימודים ומחייה בחו"ל.

למרות הכל, יש בפנים משהו שבוער, הרצון ליצור, להשפיע, ולהשמיע את הקול שלי בצורה של אנימציה. החלום הנזנח שלי, להיות אנימטורית סרטי אנימציה, הוא אחד החלומות הברורים ביותר שלי, אם לא היחידי. אני זוכרת כמה הייתי מוקסמת מסרטי דסני בילדותי, זה כאילו שנולדתי לתוך זה. אמא שלי אפילו קוראת לי "במבי" על שם במבי מהסרט של דסני.

לשנות את ההחלטה שלי עכשיו ובכל זאת לחזור לחלום... זה אפשרי אבל זה עדין לא נשמע כמו הדבר הנכון לעשות. אני מרגישה שאני צריכה לבסס את עצמי קודם באיזה מקום בטוח, עד כמה שזה יכול להיות, לייתר בטחון. ואולי מצד שני, אני צריכה להשתמש בכל התעוזה שלי, לטוס לארה"ב אחרי הצבא וללמוד שם אנימציה, ואז לנסות לקבל את משרת חיי- אנימטורית בצוות האנימטורים של פיקסאר. אני כל כך לא רוצה לגמור כמו אמא שלי, אני כל כך לא רוצה להזרק לפח האשפה של האומנות, שאליו מגיעים 90% מהאמנים.

מה עושים?

נועה.

עריכה 1:30 :

שחכתי לכתוב קודם על החלום שחלמתי בלילה האחרון. חלמתי שאני בבגרות בפיזיקה. חצי שעה לסיום. אני צריכה לפתור עוד 3 תרגילים ואני נכנסת להיסטריה. פתאום בלאק אאוט. פתאום אני מרגישה שאני לא יודעת כלום. אני מתחילה לאבד את עצמי בין דפי המבחן. "סליחה, אני צריכה להעביר שאלה למורה שלי" ביקשתי מהבוחנת. על הדף שהיא הביאה לי, כתבתי "תעזרי לי" וקיפלתי אותו. אחת הבוחנות ירדה אל עבר חדר המורים כשאני מחכה ברעד לתשובה. הבוחנת חוזרת, עם לא אחרת מאשר המורה שלי. היא נכנסת לחדר, ומתיישבת לידי. בחלום זה היה נראה כמו משהו מאוד לגיטימי.

"תחשבי נועה, את יודעת את זה" היא לחשה לי באוזן. התחלתי לבכות. "אני לא יודעת כלום, שחכתי הכל, אני כל כך מצטערת, אני כל כך לא רוצה לאכזב אותך" אמרתי. "נועה. תרגעי. הכל תחת שליטה. תחשבי על השיעורים, תחשבי על כל מה שלמדת ממני" היא אמרה, בקול. הבוחנת התבוננה בנו משוחחות על המבחן, והיא לא ממש אהבה את זה. "אני מצטערת, אני לא מסוגלת" השבתי בבכי. היא לקחה את העט מהיד שלי והתחילה להסביר לי את הפתרון, בקול ממש חזק. אחרי כמה שניות הבוחנת התרוממה מהכסא שלה בכעס וצעקה על המורה שלי "תסתלקי מכאן". "אל תלכי" אמרתי לה, ולפני שהספקתי לסובב את המבט הבוחנת באה והוציאה אותה בכוח.

רבע שעה לסוף המבחן. אני עדיין עם 3 שאלות לא פתורות, מוכת הלם. עשר דקות. חמש. סוף המבחן. "אני מבקשת שתמסרי לי את הבחינה. גם ככה את צריכה להודות לי שלא פסלתי אותך מייד" אמרה הבוחנת. "לא בבקשה.. לא תני לי עוד קצת זמן, אני אצליח, אל תעשי לי את זה, אני מתחננת, בבקשה ממך" התחננתי מלאת דמעות. "אני לא יכולה לאכזב אותם, לא את אבא, ולא את המורה ולא את עצמי" חשבתי בלב. "בבקשה תתני לי עוד כמה זמן" חזרתי והתחננתי. "אני מבקשת שתמסרי עכשיו" היא ענתה בתקיפות, וחטפה את הבחינה מהיד. נפלתי אל הרצפה והחזקתי את הפרצוף בין שתי ידי, שהיו רטובות מדמעות.

התעוררתי. התעוררתי בתחושה מוזרה. תחושה טובה.

לילה טוב,

אני כל כך מקווה לא להתאכזב מהציונים... רק לא בפיזיקה...

נועה.