נבכיי נשמתי

אז כבר כמה ימים שחיכיתי לזה, ואתמול זה הגיע- מסיבת הJרוק (רוק יפני).

אני ומעיין הגענו בערך ב11 וחצי, אחרי שדי הסתבכתי שם עם הכבישים. נכנסנו ולקח לי איזה חצי שעה (ובקבוק גולדסטאר) כדי להתאפס ולהתחיל לרקוד. רקדנו כאילו אין מחר, בכל הכוח, ובכל העוצמה שאפשר. מזמן, אבל מזמן, לא נהנתי ככה! מוסיקה שאני אוהבת, אנשים נפלאים, ומקום אינטימי ונחמד- מה צריך חוץ מזה?! גאד, רקדתי משהו כמו 4 שעות עם הפסקות קטנות, ואז, ב4 ועשרה לפנות בוקר הגיע ה"גראנד פינאלה" שלי- שיר הסיום של המחזמר ACMusical.

כל חבורת המחזמר שהיתה שם פשוט התחילה לרקוד את הריקוד, ואני כולי מלאת שמחה ואושר, בעיקר אושר, מצטרפת אליהם. פתאום עולה המחשבה "היי, אני חיברתי את הריקוד הזה" פתאום מחלחלת התובנה שאני הייתי חלק מזה, מהדבר הנפלא והמדהים הזה. ואז חזרתי לתקופה ההיא, של החזרות וההכנות, תקופה קשה ומלחיצה, אבל מלאת חוויות. אני כל כך גאה בעצמי על הפרויקט הזה. כל כך מאושרת שהצלחתי להרים אותו בעזרת קבוצה מדהימה של אנשים.

פתאום נזכרתי בלילה שלפני עם אביה ושירה. בלחץ ובחוסר השינה במשך 33 שעות. כמעט התחלתי לבכות שם, על הרחבה.

כזו חוויה רגשית ומשחררת מזמן לא חוויתי. חזרתי הביתה מותשת, שאני בקושי יכולה לזוז, ולמרות שכאב לי הגב באופן זוועתי, הרגשתי בפעם הראשונה מזה הרבה זמן שכיף לי. זה היה כזה פיצוי על הנשף המסריח הזה... כזה פיצוייייי!!!! מה צריך את השמלות והאיפור המזוייף הזה, מה צריך את המוסיקה החופרת במוח, מה צריך את האולם המפואר. לא צריך, לא צריך כלום.

עוד משהו שהרגשתי במסיבה, זה איך אנשים נמשכים זה לזה באופן טבעי כמעט. אפשר לא להכיר כמעט את הבנאדם, לא לדבר איתו בכלל ובכל זאת להרגיש משהו בפנים, מן חום פנימי שכזה. זה כנראה ההורמונים שמופרשים ברגע שמזההים זיווג, אבל זה הרגיש יותר מזה, מן משיכה רוחנית נפשית. ואז, למרות שיש את כל התנאים, אנשים מתרצים ומוצאים אלפי סיבות למה לא. זה נוגד את הטבע באופן כל כך מוגדר, ועדיין, כל כך הרבה אנשים עושים את זה. גם אני. מרתק ביותר.

ולנושא אחר- נרשמתי לקורס פסיכומטרי שמתחיל באמצע אוגוסט, והמבחן הוא בתחילת אוקטובר. כן זה נשמע לי קצת קשה חודש וחצי של חרישה, אני בכלל לא בטוחה שאני אצליח לעשות את זה בצורה שתספק אותי. באופן אירוני כל כך, הקורס מתקיים בתיכון שלי, תיכון לשעבר. זה יהיה כזה מוזר להגיע לשם שוב וללמוד מ9 עד 2 בצהריים, 3 פעמים בשבוע. מה גם, שבספטמבר כבר מתחילים הלימודים... זה רק מקשה על הפרידה, אבל בסדר, אני אתמודד. אם נסתכל על הצד החיובי, זה רק הזדמנות להיות שוב חלק מהמקום הזה, וצריך לקבל אותה בברכה ולזכור שגם היא זמנית, כי בסופו של דבר את התיכון סיימתי כבר.