נבכיי נשמתי

כאב הוא פיזי, אבל גם נפשי.

מסוג הדברים שלפעמים לא באמת אפשר להצביע מה מקורם, ולעיתים זה ברור מאליו.

כאב נושא בחובו את אחת התכונות האנושיות- אבל. כאב הוא אחד ממקורות האנושיות, מקור מרכזי ניתן לומר.

לפעמים הכאב קטן, לפעמים קשה מנשוא. כאב חד או מתמשך.

אבל תמידי או מיגרנה שתעבור. כך או כך, כאב הוא סוג של תמצית.

תמצית אנושית של רגשות, מילה האוגדת בתוכה אינספור תחושות, מחשבות ותהיות, על המוות והאובדן, על אפשרויות נעימות ואלו שפחות, על אלו שאינם ואלו שעתידים ללכת.

הזמן בר חלוף, כך גם את, אתה, ואנוכי, וכשהחומר כואב, הנשמה מתייסרת, וכשהנשמה כואבת החומר מתייסר. מעגל קסמים של חיבור נצחי בין הגשמי לרוחני, שבין חיים למוות.

וכל הצללים בנינו, התקועים בין לבין, הביישנים או הפחדנים, חווים כאב פסיבי. כאב מתמשך מעצם השגרה. אל תתנו לכאב להשתלט על עולמכם, כי הוא מצוי בכל דבר בין כה וכה. חוויות קשות ככול שניתן לתאר, נמהלות בקוקטיל חריף של זמן ותקווה. כמו יין ויאנג, כאב ותקווה שלובים זה בזה, מסתובבים סחור סחור על ציר האדמה שעליה אנו מתהלכים.

להפנים ולצעוד. לא להביט אחורה אל האדמות החרוכות, רק שממה תמצאו שם. להסתכל בגאווה על הדרך ולשמוח "עודני כאן". לרקוד עד אור הבוקר, שמא לא יגיע. לנצור ולחקוק היטב, בכל פינה בנשמה, את העובדה והאמת האחת- אחים אנחנו זה לזה, וככאלה הופקדה בידינו היכולת לכאוב ולשמוח, היכולת לאהוב ולשנוא, היכולת לתת ולקבל. אנו אחים, שלובים במעגל אין סופי של חיים ומוות, של אבל כאב ותקווה אחת. תקווה אנושית.

ועם כל הכאב שחוויתי והייתי עדה לו, ועם כל הצער על קשרים ואנשים אבודים, אין שום ברירה אלא לאסוף את הפצועים המוטלים בדרך, לצעוד אל עבר עתיד לא נודע, ואולי, נודע במקצת הודות למעשי ההווה. לאסוף את התקווה והשמחה, לנטוש את הכאב והיגון, היגון הלאומי על מדינה שאבדה דרכה, בתוך מציאות מעורפלת חסרת קווים אדומים, אולי שחורים ומחוקים. וקשה, קשה לתת מנוח למחשבה, שמנסה להבין "איפה טעינו?" וכושלת מיד בהתחלה. כשלון הוא גם כאב. הכאב מעולם לא היה כל כך חד.

למרות שיכול להיות רע יותר, ולמרות שתמיד יכול להיות טוב יותר, מחר, ללא ספק, יהיה טוב יותר.

"לא משנה כמה חרא היה היום, כמה נורא הוא היום, תמיד מחר יהיה טוב יותר"

נועה.