נבכיי נשמתי

המצב הזה שאני נמצאת בו עכשיו, אחרי תיכון ומלא זמן לפני הגיוס, מצב שבו נדמה שכל העולם שלי אם רק ארצה, הוא מצב מסוכן.

מרוב שאפשר לעשות הכל כמעט ללא הגבלה, השגרה משתלטת על הכל. אוכלת אותי מבחוץ.

"מרוב דובים לא רואים את היער" ומרוב אפשרויות אני נשארת בבית. מי יודע, אולי זה החופש האולטימטיבי.

היום בשיחתינו הקצרצרה, היה לי כל כך מה לומר לך, ובפעם הראשונה לא יכולתי. התרחקנו כל כך... הגענו למצב שאתה זר עבורי. מאיזו קיצוניות לאיזו קיצוניות. איפה שהוא בלב, חסמתי את עצמי כדי להתנתק. זה כל כך לא בריא לי זה שאתה חוזר פעם בחודש הביתה. מחוברת לאיסיקיו כל הזמן כדי שאולי, במקרה. חייבת להתנתק מזה, חייבת להבין שזה נגמר... שזה עצוב, אבל ידוע מראש ובלתי נמנע. איכשהו, נדמה לי שזה לא רק אני שרואה את הניתוק.

ובסופו של יום, נשארתי לבדי. ב4 לפנות בוקר כותבת פווסט בבלוג, כי פשוט אין משהו יותר טוב כרגע.

שינה, היא כבר מזמן לא היתה. כאבי הגב שלי מחמירים, אני כבר לא מסוגלת ללכת לקנות במכולת ולסחוב דברים משם. אבא שלי מוטרד מזה מאוד. איך אני יודעת? כי הוא פשוט לא מפסיק להתלונן על זה שאני לא עושה כלום. "את לא מטפלת בעצמך", "אז לכי כבר ותקבעי לך את כל מה שאת צריכה", "למה את מחכה?", "יש לך משהו יותר טוב לעשות?" וכו' וכו'. אמא שלי רק בוכה כל היום "איך היא תלך ככה לצבא". ואני? האמת... במאמר מוסגר לפעמים בא לי לאבד את התחושה שם ויחד איתה את התחושה בשתי רגלי. להיות משותקת לכיסא גלגלים. נכה. זה חולני אני יודעת, אבל לפעמים, ברגעים אפלים כאלה זה מגיע. הפסיכולוגים היו בוודאי טוענים שאני רוצה בזה כדי שאחרים סוף סוף יראו את המצוקות שלי, ואני חושבת שזה רק בגלל שאני רוצה שההורים שלי ירדו ממני, ורק להפסיק את הכאב, הכאב הזה, הנורא הזה.

מידי פעם אני מעלה לי מהזכרון שוב את התגובה שלה כשסיפרתי לה. צחוק. אני נשכבת על המיטה ושומעת את הצחוק הזה, זה נשמע כמו צחוק הגורל, צחוק מרושע. לצחוק? זה כל מה שיכולת לעשות?

לאט לאט מתחילות להגיע המחשבות על ניתוח. ניתוח בגב. כלומר, אין לי מושג אם אפשר לעזור לי בכלל באיזה שהוא ניתוח, אבל יכול להיות שכן. בכל מקרה, ניתוח בגב הוא תמיד סיכון, רגע אחד עומדים, ורגע שני- כסא גלגלים. המחשבה על זה לאט לאט מובילה אותי לדילמה הזו: במה לבחור? בכאב או בסיכוי להפסיקו עם הסיכון? בשני הדברים יש סיכויים וסיכונים. הכאב יכול תמיד להתפתח ולהוביל למצב שחייבים ניתוח, ומצד שני לפי דברי הרופא עם הזמן הדברים האלה אמורים להשתפר. ניתוח לעומת זאת, כן יכול להשאיר אותי משותקת, ומצד שני יש רופאים כל כך טובים שאולי הסיכויים לזה פוחתים במידת מה.

היה נחמד אם היתה לי את המסגרת של התיכון בכל ההתמודדות הזו. לפעמים זה נחמד לשמוע כמה מילות חוכמה מאנשים מבוגרים, ולשמוע אותן בבית הזה זה פשוט משהו בלתי אפשרי.

אם נעבור לאפשרות הסבירה יותר, עדיין יש סיכונים לא כל כך פשוטים- יכול להיות שלא יגייסו אותי אם המצב יחמיר. מה? לא להתגייס? יש כזה דבר? לא מבחינתי... "אבל איך היא תעשה טירונות? איך היא תעמוד בשמירות של 7 שעות?". לחשוב על עצמי כמוגבלת זה פשוט משהו שהוא קצת גדול עלי. כנראה שאני אצטרך להתחיל להתרגל למונח.

ארורים יהיו שיעורי ספורט! לנצח נצחים!

המון אנשים הולכים לעולמם לאחרונה. בני משפחה מוכרים וכאלו שלא. סרטן ועוד חולירות. יש משהו בקיץ שגורם לאנשים לרצות ללכת? או משהו שגורם להם להכנע? החום? כנראה הוא עולה לכולנו לראש.

אז מה, התקווה היחידה שיש כרגע זה שאין כאבי ראש, אנחנו כבר המון זמן בחופש ואין לי כאבי ראש. ממיגרנות עברנו לפריצות דיסקים, איזה יופי.

ושוב אני שומעת את הצחוק הזה, כאילו שהוא לוחש לי באוזן "לוזרית. תכעני. הפסדת. זהו. game over." אני מפנה את הראש קלות. החדר ריק וחשוך. רק המאוורר נובח. המראה שבארון פתוחה לרווחה. הצחוק נחלש לאט לאט לצלילי המוסיקה. אולי יש בזה סוג של שלווה, לדעת מה הולך לקרות בקרוב, לדעת לצפות לדברים האלה.

ואם יש משהו טוב בכל הסיפור, זה שאני לבד כבר שנתיים, ולא איכפת לי. ואולי כן.

נועה.