נבכיי נשמתי

לי ולאבא שלי יש מן בדיחה כזו, לא ממש בדיחה אבל לא משנה, שברצפה מתחת למשקוף בכניסה לחדר שלי יש תהום.

התהום הזו מחלקת את הבית לשני חלקים- החדר שלי, והשאר, והיא מהווה מן הסכם שכזה- אני לא מסתכלת מעבר לתהום, שאחרים לא יסתכלו מעבר אליה גם. המטאפורה הזו היתה רלוונטית יותר לפני כמה שנים, בגיל ההתבגרות. עכשיו אני כבר "גדולה" ואני צריכה לפתוח את המעבר, מסתבר.

אני צריכה לשים לב יותר לכלים בכיור, לכביסה לא מקופלת, לבלאגן ואי סדר עכשיו. הכל חלק מאיזו שהיא חבילת תסכולים שמוטלת עלי כרגע מצד ההורים שלי. אבא שלי כל הזמן דוחף אותי לעצמאות- תעשי לך, תקני לך, תלכי, תתקשרי. את כל הדברים שהוא לא עשה בגילי. אמא שלי סתם אפאטית, כרגיל.

מעניין אותי לדעת- יש מן חוק כזה של אנשים מבוגרים, של הורים בעיקר, להשליך את התסכולים שלהם על הילדים שלהם? למה אנשים לא יכולים להחליט ברגע שהם הופכים להיות הורים שהעבר מת, ומעכשיו מתחילים חים חדשים עם חוקים חדשים ומוסכמות שונות.

כמעט בכל מקום שאליו אני מפנה את הראש אני רואה ילדים להורים מתוסכלים, ילדים שממשים את החזון של ההורים שלהם ולא מה שהם באמת רוצים. אז מתחשק לי עוד קצת להיות ילדה... מה כל כך דחוף לך לדחוף אותי לעצמאות? מתחשק לי לסנג'ר את אמא בשביל כל הסידורים האלה והבדיקות והרופאים והפיזיותרפיה. גם ככה המצב הזה ממש לא מובן מאליו עבורי, גם ככה זה לא קל. עד שאמא עושה משהו בשבילי, למה לי לא להנות מזה? במקום זה אני צריכה לשמוע את הצעקות שלך והטפות מוסר. למה אנשים חייבים להרוס כל חלקה טובה?

אחרי שגררתי את עצמי בקושי הביתה מגני יהושוע (סיפור ארוך) שכבתי בסלון וראיתי את "בבל". לא ממש הבנתי את הסרט, אבל הוא שילב כמה דברים שממש מצאו חן בעיניי- העניין של ארבעת התרבויות: האמריקאית, המקסיקנית, היפנית והמוסלמית ואיך הן מתמזגות יחד לכמה סיפורים שיוצרים מאורע אחד. כן הצלחתי להבין שהסרט דן הרבה בקשר שבין הורים לילדים, אהבה בינהם וקשר. איכשהו, הסרט הצליח לגעת בי בצורה יוצאת דופן.

בימים האחרונים, שהאווירה בבית קצת לא משו, חוזרים אלי הגעגועים. כמה זה היה עושה לי טוב להתעורר עכשיו כל בוקר ברבע ל7 וללכת ללמוד. לשכוח מהכל. הבריחה האולטימטיבית.

הגעתי למסקנה- גברים הם חארות. חזרתי על המשפט הזה שוב ושוב בראש ומפעם לפעם זה יותר ויותר הצחיק אותי. צחוק מתוסכל.

נועה.