נבכיי נשמתי

לאמא שלי יש חברה, קצת יותר מבוגרת ממנה. היא פסיכולוגית במקצועה, פסיכולוגית קלינית, מאלו שיושבות בקליניקה ומקשיבות כל היום לאנשים, יועצות, וכל הדברים שפסיכולוגים קליניים עושים. "פסיכולוגים מפחידים אותי" נזכרתי במשפט הזה שלך, שאף פעם לא הבנתי. הסברת שזה בגלל שתמיד יש הרגשה כאילו הם מתנחים כל צעד שלך והם פשוט לא יכולים להסתכל עליך בלי לעשות את זה, שזה חלק מהם וזה הטבע שלהם, ואז הם רואים כל דבר קטן. אמרת שזה חדירה לפרטיות. כן זה כנראה נכון, אבל מצד שני יש כאלה שצריכים את החדירה הזו לפרטיות... אחרת למה כל כך הרבה אנשים בוחרים בטיפול על הספה ועוד משלמים עליו כל כך הרבה כסף? אתה טענת שזה אחרת כשמשלמים על זה, כמו ללכת לרופא, אבל כשמכירים פסיכולוג/ית באופן שהוא מחוץ לעבודה, אז זה מלחיץ.

בכל אופן, אותה חברה של אמא שלי, יש לה משהו איתי. אני מרגישה שהיא כל הזמן מסתכלת עלי, בוחנת אותי, רוצה לדבר איתי. איפה שהוא אני מרגישה שהיא מעריכה אותי באופן שהוא קצת מעבר לרגיל. הרבה פעמים שיוצא לי לראות אותה עם המשפחה והכל, אז אני כל הזמן מרגישה איך שתשומת ליבה מופנת אלי. זה לא מטריד אותי, ממש לא, אבל זה מוזר. כל כך מוזר. פתאום אני נמצאת בצד השני. עד עכשיו אני תמיד הייתי בצד שרוצה, וחוקר ומתעניין, בדיוק כמוה.

לפעמים זה מגיע לכדי כך שאני מרגישה שהיא באה לראות את אמא שלי רק בשביל שאני גם אהיה, ועם העובדה הזו קצת לא נעים לי. אמא שלי בטוחה שהן חברות טובות, והיא מאוד מאוד מעריצה אותה, כחלק מהערצה העיוורת שלה לכל מי שרק קצת קשור לפסיכולוגיה. העובדה שיש לה חברה פסיכולוגית, ועצם העובדה הזו, משרים על אמא שלי הרבה נחת.

אני באופן אישי לא אוהבת פסכולוגים, על אף שגם אני כזו רק ללא דיפלומה. הם נוטים להיות אנשים כבדים, כבדים מחשבתית בעיקר. אני חושבת שעצם העובדה שלא למדתי פסיכולוגיה מאפשר לי להמנע מזה. הרי פסיכולוג צריך להיות בעל היכולת לזהות ולאבחן בצורה רפואית מחלות, רק שהן מחלות של הנפש. אז כמו שפלסטיקאי יכול לזהות מייד מי עבר ניתוח ואצל מי זה טבעי, כך גם פסיכולוג אמור להיות בעל היכולת לזהות באופן מיידי כל מיני דברים מוגדרים בפסיכולוגיה. "לזה יש X וזה סובל מY" סטייל. אני חושבת שזה נורא מעייף להיות בעל הבנה בנפש האנושית ואז לצאת לרחוב. הרי במדינה חסרת שפיות כשלנו, לכל אדם שני יש הפרעה נפשית, וכל אדם שלישי סובל מאי אלו שהם בעיות נפשיות. כולנו נשמות מיוסרות, ולהצליח להבין את המורכבות של כל אדם ואדם ברחוב זה נשמע לי מתיש. זה כמו התקופה הראשונית שסופרמן קיבל את שמיעת העל שלו. בהתחלה הוא יכול היה לשמוע הכל. וכאן גם נמצאת התשובה- כנראה שמפתחים סוג של מנגנון, שבקליק אחד פועל ובקליק שני נסגר. זה נשמע כמו פתרון אבל זה נשמע קצת בלתי אפשרי מנקודת המבט שלי.

נחזור לפואנטה- כשאני נמצאת בחברת של אותה חברה של אמא שלי אני נזכרת בכל הקשרים שהיו לי בחיים עם נשים מבוגרות. אם רק היתה לי את ההזדמנות באמת לפתח איתן קשר והייתי יכולה להביא אותו למצב ששתינו נשב זו לצד זו ונדבר על החיים, כמה דברים הייתי אומרת. זה מגיע לכדי כך שזו אפילו פנטזיה קטנה שלי. אני מוצאת את הדעות שלי על החיים מעניינות, ויש לי גם איזה תובנה או שתיים בשרוול. בסופו של דבר אני כן יודעת מה אני חושבת ואני גם יודעת לומר מה אני חושבת כשצריך, אבל הסתבר לי שזה לא טבעי עבורי. כשאני מוצאת את עצמי מדברת עם אותה אחת, אני תמיד נורא נזהרת, לא לדבר יותר מידי, מנסה להעביר מסר שאני ילדה. זה כל כך לא אני ולא מתאים להתנהגות שלי בסיטאציות כאלה. זה מה שהפתיע אותי היום כל כך. כנראה שאותן נשים שכן חדרו אל תוכי וכן שאפתי להתקרב אליהן, באמת היו משהו מיוחד. באופן עובדתי, זו עובדה שאני פשוט לא מתחברת לחברה של אמא שלי, למרות שיש לי את כל הסיבות שכן. זה כל כך מעניין אותי. מסקרן אותי להבין מה היה בנשים האלו ששבה אותי ומצד שני מה חסר לאחרות.

ואני חושבת שכן יש לי כיוון- אם אני אקח למשל את המורה שלי לפיזיקה בתיכון לעומת אותה החברה של אמא שלי יש כמה הבדלים מאוד גדולים. קודם כל, מידת הערכה שלי. אפשר לומר שאני מעריצה לא קטנה של המורה לפיזקה ובאשר לאותה החברה, אני כן מעריכה אותה אבל לא באופן יוצא דופן. המורה לפיזיקה מהווה סוג של מודל לחיקוי, ולא כל אדם יכול להוות מודל לחיקוי. עד היום כל הנשים שהתחברתי אליהן בצורה עמוקה היו כולן מודל לחיקוי ובאופן מאוד משעשע- מורות, גם אלו שלא לימדו אותי באופן ישיר.

הגורם השני שאני חושבת שעליתי עליו זה נושא האמהות. אני חושבת שאני עדיין נמצאת בגיל שהאינטואיצה הילדותית שלי עדיין פעילה ואני יכולה לזהות אחרי פרק זמן מסויים מי קרובה אלי יותר ומי מגשימה יותר את הסטריאוטיפ של אמא, שהוא לא ממש סטראוטיפ כי זה משהו מאוד אינדיבדואלי לכל ילד. אני מתכוונת שזה פשוט מרגיש יותר נכון ויותר קרוב ויותר חם עם אנשים מסויימים מאשר עם אחרים. זה אותו עיקרון של אהבה ומערכות יחסים אני מניחה.

אחרי כל החפירה הזו שעוברת לי בראש בשעות הקטנות, עולה לי פתאום הדמות שלך. מודל לחיקוי? באף הון שבעולם לא הייתי מתחלפת איתך ואני בהחלט לא שואפת להיות מי שאת. אמא? אני לא יודעת כמה הייתי רוצה שתהייהי אמא שלי, באופן תיאורתי כמובן. באופן מוזר אני יכולה לומר שלמרות כל אלו, את היחידה שלצידה באמת הרגשתי מוגנת ואהובה. היחידה שבאמת נתנה לי להרגיש פעם אחת קטנה בחיים שלי ילדה. שיצרה לי ילדות, אפילו באירוע הכי נורא שיכול להיות, אפילו בסיטואציה הכי קשה שיכולה להיות. את היחידה שבאמת הרגשתי חלק ממנה, למרות הכל. למרות כל הכעס. אני מנסה לחשוב ולהבין את עצמי. אני שואלת אינספור פעמים למה, אבל אני לא מצליחה להבין את עצמי, אני לא מצליחה להגיע למקום הזה שבו אני מכירה את עצמי מספיק טוב בשביל לענות. פעם השאלה הזו היתה מטרידה אותי יותר, אבל עכשיו אני רק נהנת כל כך להזכר ברגע הזה. עד דמעות אושר.

יש לי עוד תובנה על משהו שאני נוטה לעשות הרבה זמן- להסתכל אחורה.

"Memories, you know, are the proof that someone has lived" ככול שאמלא יותר ויותר את החיים שלי בזכרונות, ואקפיד ליצור אותם ולחזור אליהם מידי פעם כדי שלא אשכח, כך החיים שלי יהיו עשירים יותר לעת זקנה. הרי אדם שמתמכר לשגרה, כל יום קם בבוקר, עובד, אוכל, ישן, וחוזר חלילה, איזה מן חותם הוא הטביע על סביבתו? אני, עד כמה שהדבר קשה ומתיש, זכיתי לתואר "הקול ההגיוני היחידי בכיתה" ולמשפט "אופיך המוסרי אשר השפיע לחיוב על כל תלמידי הכיתה ראוי לשבח" אני מרגישה שלאט לאט מתחיל להווצר שובל מאחורי, שובל של המעשים שלי, תוצר של החיים שאני יוצרת לעצמי. זה כייף להסתכל בשובל הזה מידי פעם, להזכיר לעצמי את הדרך שעברתי, להתרפק על זמנים טובים יותר ועל אנשים חסרים. אני חושבת שזה חלק בלתי נפרד מהחיים, לפחות החיים שלי.

מצד שני, זה נשמע כאילו אני באמת משכנעת את עצמי שזה בסדר.

מה שכן, תמיד להסתכל בדיעבד על אירועי העבר גורם להם לקבל גון וורוד נכון? הכל תמיד נראה הרבה יותר טוב בדיעבד.

אני ואבא כמעט סיימנו לתכנן את הטיול שלנו לארה"ב מחוף לחוף. זה הולך להיות חוויה מדהימה, יש כל כך הרבה מקומות מדהימים בעולם, אני כל כך מתרגשת, למרות שיש עוד חודש וחצי. אני הולכת להיות בארה"ב!! אני באמת סוף סוף הולכת להיות שם. זה לא יאומן.

הלוואי, הלוואי שהגב שלי לא יבגוד בי, רק לא עכשיו.

נועה.