נבכיי נשמתי

פתחתי את היומן החדש שרכשתי זה מכבר בסטימצקי. הוא באמת ישב לו שם בפינה, שחור, אבל לא מידי, בדיוק כמוני. אני לא טיפוס של יומנים, בייחוד לא יומנים יומיים ושבועיים, אלא רק טיפוס של בלוג. בכל מקרה, לא הסתכלתי בו אפילו, איכשהו הבנתי שאני פשוט צריכה לקנות אותו. אפילו לא ידעתי כמה שלמתי עבורו עד שלא הסתכלתי בבית. זה קטע ממש מוזר אבל נחמד לטעמי.

בכל מקרה, פתחתי את היומן והבנתי, בפעם הראשונה, שהטיול לארה"ב ויום ההולדת שלי חופפים. כלומר- אני אהיה ביום הולדת ה-18 שלי אי שם בחופי קליפורניה. האמת, לא דמיינתי ככה את יום ההולדת שלי. יותר תכננתי על אותה צניחה חופשית שכבר הרחבתי עליה לא פעם בבלוג הזה. עכשיו עם בעיות הגב שלי צניחה ירדה מהפרק. לצערי.

ובכן- מצד אחד לבלות את אותו יום הולדת בחו"ל, ועוד בארה"ב, זה משהו מאוד לא שגרתי. אני בטוחה שאם באותו הזמן הייתי בארץ המקסימום שהיה יוצא מאותו יום זה איזה מסעדה עם ההורים/ יציאה לסרט. מצד שני, יום הולדת 18 זה לא אותו היום הזה שהולכים לפיצוציה הכי קרובה, מבזבזים 200 שקל על וודקה ותות בננה ושוכחים הכל למחרת? קצת חבל לי לא להיות בארץ ביום הזה.

250 עמודי וורד. זה הקשר שלנו. רק רציתי לבדוק מתי יום ההולדת שלך, והתחלתי לקרוא ולקרוא ולבכות ולקרוא. עד כמה שזה כואב, לא יכולתי להפסיק לקרוא את ההיסטוריה. היסטורית הודעות במסנג'ר מהרגע הראשון. מהיום הראשון. והיו ימים שפשוט דברנו עשרות דפים, ולקראת הסוף אפילו לא עמוד אחד. איך הלכת ככה? איך... איך אני ממשיכה להתייסר מכל זה אחרי יותר מחצי שנה. איזה אובדן... איך אני יכולה להתגבר אני שואלת אותך? איך אני אוכל להפתח שוב לאחר ושוב הכל יהיה לשווא. איך מישהו יכול להחליף אותך? ובאמת לא איכפת לי מכלום. לא איכפת לי שאנחנו עולמות שונים מאוד. לא איכפת לי מכלום רק.. רק להיות קרובה שוב, רק לזכות להרגיש שוב שייכת. זה כל כך צורב, אולי היום יותר מאי פעם. מה אני משלה את עצמי, גם אם תחזור, לא תהיה ממש שלי. אתה שייך לעולמך, לאלוהים שלך, למשפחה הענקית שלך. לי לא היה כלום, לי אין כלום חוץ ממך. הנפש התאומה שלי. אין לי כלום.

כל כך מר לי עכשיו בפה. בערך כמו הטעם של הדמעות.