נבכיי נשמתי

יש לי נטיה לשרוף גשרים. אני לא עושה את זה בכוונה, זה פשוט תוצאה של ההדחקה שאני עושה בדר"כ.

זה לא שאני רוצה לנתק קשרים, זה לא שאני עושה את זה במודע, זה פשוט השלכה של תהליך אחר. אנשים מצפים ממני לשמור איתם על קשר. מצפים שאני אזום ואתעניין. זה לא שאני לא רוצה, אבל התיכון מאחורי. ואיכשהו, המילה "תיכון" כוללת בתוכה גם את האנשים. מה לעשות, שבתקופת התיכון עצמה הקשרים הללו לא היו הכי חזקים בעולם. לכן מבחינתי הם שייכים לתיכון, למשהו שאני משתדלת לשים בעבר.

זה אכזרי קצת, אבל זו הדרך היחידה בה אני מסוגלת להתמודד עם דברים. זה מסריח, כן, אבל אני דוגלת בשיטה של להוציא את הקוץ במהרה. נכון שהתהליך עצמו יכאב יותר אם אני אעשה את זה לאט לאט, אבל הוא מהיר יותר. זה הופך את היסורים לקצרים יותר וזה משהו שאני חייבת. אחרת אני אמשיך לחיות בעבר, תמיד.

בתכלס, אף אחד שאני מכירה לא מתגייס איתי. אף אחד מהקרובים אלי לא מבין מה זה גיוס אפריל, זה משהו שעוד אני לא מצליחה לעכל. החיים שלי עכשיו נעצרו, נמצאים בהמתנה, עד שיואילו שם בצבא לחזור אלי. זה מטריף, מוציא אותי מכל פרופורציה.

דמיינו לעצמכם פינצטה ענקית, ואתם תלויה עליה ממש בקצה הצווארון של החולצה שלכם. כל רגע מי שמחזיק אתכם יכול להחליט שהוא עוזב. כל רגע יכול להיות גורלי אבל אין לכם שליטה. אתם כמו בובה על חוט. ככה אני. תלויה באי וודאות, ולא רק בכל הנוגע לצבא. כל החיים האלה עכשיו הם אי וודאות אחת גדולה.

לפעמים, אני מקנאת באנשים שברור להם מה הם רוצים להיות מהרגע שנולדו. זה כל כך נוח. ככול שעובר הזמן, הפיזיקה יותר ויותר מושכת אותי. כנראה הוערלתי בתיכון בחיידק הזה. מי יודע אם התמזל מזלי או לא, אבל לפחות היה לי העונג ללמוד מקצוע כל כך מעניין עם מורה כל כך... אין לי אפילו מילה לזה.

בא לי משהו ספונטני מטורף. כל כך בא לי לפגוש שוב אנשים, וליצור לעצמי חוג חברתי, אפילו מצומצם. חחחח כל כך רואים שההורמונים שלי מתחילים להתחרפן, איי נשים.

בדיקות הדם שעשיתי לא מזמן יצאו בסיידר תודה לאל, חוץ מדבר אחד שנקרא CK. הגבול המקסימאלי הוא 150 לml ויש לי 460 XD  זה נשמע כאילו אני איזה וונדרוומן, אבל האמת, זה די קשור לפריצת הדיסק שלי, לפי מה שהבנתי באינטרנט. זה איזה אנזים שמשתחרר משריר פגוע. חחח השריר שלי *ממש* פגוע. מילא.

מחר שיעור ראשון בפילאטיס. יודעים, בזמן האחרון הדיעה שלי על פילאטיס השתנתה- אני יותר פתוחה לזה אחרי שהבנתי מה זה. פעם חשבתי שזה רק לסבתות... למעשה חשבתי שכל מה שהוא לא אירובי, ספינינג וקיק בוקסינג הוא לסבתות. אני מקווה שיצליחו לעזור לגב המסכן שלי שם.

החיים די באסה עכשיו. אני לא ממש נהנת וזה מבאס נורא לקום כל יום ב2 בצהריים לכלום. זה משהו שאני לא רגילה אליו, זה לא דכאון, זה פשוט באסה מטורפת. חבל.

peace out

נועה.