נבכיי נשמתי

לפעמים יש רגעים כאלה שאני מוצאת את עצמי מהרהרת.

אני למעשה, די אוהבת להרהר, בכל הזדמנות שיש. אולי זה מסדר קצת את המחשבות, אולי בגלל שזה האופי שלי.

לפעמים יש הרהורים מוזרים... הם מגיעים בדר"כ לפני ירידה במצב הרוח. אני מוצאת את עצמי לפעמים שואלת "איך חיבוק מרגיש?".

אולי זה נשמע מוזר קצת, אבל אני בטוחה שכל אחד מכם שאל את עצמו את השאלה הזו. כלומר, יש חיבוק, ויש חיבוק.

יש מגע, ויש מגע. לפעמים אני שוכחת איך זה מרגיש, הדבר האמיתי. המגע האמיתי, זה שמכיל בתוכו כל כך הרבה משמעות וסיבות לחיות.

לא הרבה פעמים זכיתי לקבל כזה מגע, כי בשביל אחד כזה צריך את שני הצדדים, לא משנה מה. צריך להיות איזה שהוא קשר רוחני שהוא מעבר, אחרת למגע אין שום משמעות. החיבוק המשפחתי... כבר לא מחבק אותי. הוא לא מצליח להכיל אותי יותר. בצורה המטאפורית- הידים של המשפחה כבר קצרות מידי בשביל להקיף את כולי. (או שאני פשוט גדולה מידי לידים של המשפחה) 

אותו מגע, זה המגע שעוצר אנשים מליפול. כולנו עומדים על צוק החים ויוצא לנו לא פעם למעוד, להחליק, וכמעט ליפול באופן מוחלט לתהום מתחתינו. היא כל כך זמינה בימינו. המגע הזה, הוא היד המושטת לעברינו ושומר עלינו, מרים אותנו מעלה. אנשים חסרי מזל מוצאים את עצמם נופלים נפילה איטית, מרחפת, כלפי מטה. מידי פעם יש ענף בדרך שבו אפשר להאחז ולדחות את הקץ, אבל בסופו של דבר- הוא יגיע.

בעידן שלנו- הכל כל כך רחוק, מתכנס לתוך בועה. אמנם אפשר פתאום ליצור קשר עם אנשים מקצהו השני של העולם, אך מה זה שווה אם הדבר מנתק אותנו מהעולם האמיתי? הממשי? הכל כל כך קר, וגם כשחם יש מזגן.

לפעמים אני מהרהרת על איך מגע מרגיש. פתאום הזכרון אובד, ואני נוגעת בעצמי מתוך ניסיון נואש לנסות להזכר. מנסה להתמקד בכל כוחי ביד הנאחזת, ולא האוחזת. מנסה כמה שאפשר לנתק את התודעת מהיד האחת, האוחזת ביד האחרת. זה מרגיש כמו מגע, אבל יש מגע, ויש מגע.

לפחות יש מגע אחד שנחקק בזכרוני. שלא אשכח אותו לעולם. נקודת אור אחת בשמים אפלים.

נועה. 

עריכה 00:44

אני כל כך פאטתית. כל כך.