נבכיי נשמתי

למען האמת ציפיתי למשהו אחר. איכשהו, העובדה שקורס הפסיכומטרי מתקיים בתיכון שלי ולא במקום זר עודדה אותי. איפה שהוא, ציפיתי שהתיכון יחזור שוב למלא את החלל הזה שנקרא "בית". שיחזור להיות בית, אפילו אם זה רק לחודשיים.

הגעתי חצי שעה קודם, כמו שביקשו. נכנסתי בשער הישן והמוכר, הבטתי אל לוח המודעות המוכר והישן. חדר 124 היה כתוב בו. בעודי מתהלכת אל עבר חדר 124 במסדרון עמוס הגביעים, הפרסים, והזכרונות, עלו למוח מראות מוכרים. כמו צללים התחלתי לראות אנשים ממלאים את המסדרון, בעיקר החלק של חדר המורים. ראיתי ליד לוח המודעות תלמידים משוחחים עם המורים שלהם, מורים משוחחים עם מורים ליד לשכת המנהלת. הכל בסלאו מוושן כזה, כמו בסרטים. התהלכתי במסדרון כמו בחלום, כשהאנשים עוברים דרכי, לא שמים לב אלי. לאחר מכאן הגיעו זכרונות קצת מוכרים יותר. הבגרות בפיזיקה והשיחה עם המורה לפיזיקה בחדר שיחות, אינספור הבקשות והשיחות שלי עם המחנכת, הבגרות במחשבים. כאילו עברתי אחורה בזמן, ונעצרתי אי שם לקראת סוף י"א. כאן בוודאי אפשר לנחש אילו זכרונות עלו בי. כל הזכרונות שלי איתך... דברים שיוצא לי לחשוב עליהם לאחרונה. כל אינספור הסיטואציות שחקוקות בזכרון שלי, כאילו צרובות שם הייטב. המבטים שהחלפנו, הבדיחות, ההבנה, והכעס. גם הכעס, ואולי בדגש על הכעס. שברירי רגעים כאלו עברו בי, שברירים ממך. הסתכלתי אל עבר המעבדות וכל כך הרבה רגשות הציפו אותי, בבת אחת. "כמה טוב שנתת לה את הציור" אמרתי לעצמי "כך לפחות אף פעם לא באמת נפרדנו".

נכנסתי אל חדר 124, שהוא באופן אירוני המקום האחרון שבו ראיתי אותך. כמעט יכולתי להרגיש בנוחכות שלך בחדר, וכמובן שיכולתי לראות אותנו יושבות ליד המחשב. בדיוק כמו פעם. זה גם החדר שבו הצלחת להרגיז אותי כמו שאף פעם לא הצלחת, שוב באופן אירוני.

לפתע התעוררתי בבת אחת מההזיה הזו ונתקלתי במדריכה שלי. היא דומה באופן מדהים לקרובת משפחה שלי, באופן כל כך מדהים. בכל מקרה, קיבלנו את הספרים, 7 בסה"כ, והלכנו אל עבר חדר 102, שבו אנחנו אמורים ללמוד. בדרך לחדר הבנתי משהו מרכזי- כל החבר'ה בקורס הם י"אניקים, עולים לי"ב. איזו שפה משותפת יש לי איתם בכלל? זה נכון שזה רק שנה, וזה נכון שמעשית כן יש לי הרבה דברים במשותף איתם, אבל אני עדיין לא רואה את עצמי מתחברת איתם. הרגשתי פתאום לא שייכת. הופתעתי. זה הרי המגרש הביתי שלי, איך אפשר לא להרגיש שייכים למקום שהיה הכי שלי עד לא מזמן?

אז נפל לי האסימון. בלי האנשים, החברים לכיתה, לשכבה, המורים, המקום הזה הוא עוד סתם מקום. אז נכון שכל פינה בו בערך מזכירה לי ים של זכרונות, אבל בסופו של דבר, אלו זכרונות מהאנשים. מהרגעים היפים, והפחות, מהמשברים ומהשמחות. אחרי התובנה הזו פתאום הרגשתי בודדה, כאילו שהקירות סוגרים עלי, חונקים אותי. זה הרגיש כמו שזה הרגיש בכיתה י', אי שם בהתחלה. כשהחברות שלי לא שם, אלו שצחקתי והעברתי את מרבית הזמן איתן, כשהמקום ריק זה פשוט לא אותו דבר ("זה לא אותו דבר, מלבד הגעגוע, למשהו רגוע, שיר מהעבר הלא רחוק").

התיישבתי בכיתה, באותו חדר 102. פתחנו במבחן יחסית קטן, בשביל לראות איפה אנחנו. לאחר מכן עשינו מבוא לחשיבה כמותית ומילולית, ש.ב. והביתה.

האמת, שמצאתי את עצמי מאוד נהנת בקורס, מהתכנים ומהתרגילים. נכון שזה מעצבן שבוחנים את העמידה בלחץ ובכלל לא ידע (בניגוד מוחלט לבחינת בגרות) אבל הבחינה הזו היא בסה"כ אמצעי סינון. זה פשוט קובע למי נותנים מקום באוניברסיטה, זה הכל. זה עודד אותי לשמוע את המילים של המנחה כשהיא אמרה שהציון במבחן פסיכומטרי זו לא מטרה, העיקר זה להוציא מספיק בשביל מה שאני רוצה ללמוד. זה לא אומר כלום אם לא יהיה לי 740, כל עוד יהיה לי מספיק למה שאני רוצה ללמוד. אני חושבת שהציבור, בעיקר ההורים שלנו, לא ממש מבינים את זה. ציון הפסיכומטרי נהיה סוג של מדד לכשרון, וזה פשוט מוטעה. חבל שהחברה כל כך מלחיצה בנושא הפסיכומטרי, אני בטוחה שאם אנשים היו לוקחים את זה יותר בקלות הכל היה נחמד יותר.

בכל מקרה, נהנתי מהשיעור היום. זה היה מרענן הגישה המתמטית של הפסיכומטרי. כל כך שונה מהבגרות, כל כך כיף. סוף סוף התפיסה המתמטית שלי יכולה לבוא לידי ביטוי יותר. הרי כשצריך לפתור שאלה בדקה, לא באמת מחפשים את הדרך ולמרר את חיינו באלגברה מעצבנת, אלא פשוט רוצים שנגלה תפיסה חשיבתית. נפלא.

אני גם מוצאת את לימוד המילים בעברית והתפיסה המהירה של העברית מאוד נחמדים. אני אוהבת את השפה, ואני שמחה שמישהו מכריח אותי ללמוד עליה יותר, להתמצא במילים שלה יותר. אני מקווה לא לשכוח הכל אחרי הבחינה, מאוד מקווה להפוך (לפחות חלק) מהבחינה לסוג של אורח חיים, כמו שעשיתי בבגרות בלשון.

אז כן- מהקורס אני מרוצה, ויודעים מה, זה שזה לא יואל גבע זה כל כך לא משנה. כל המכונים טובים, ולא צריך ללכת להכי יקר רק בגלל שהוא הכי יקר והוא בהכרח הכי טוב. ההצלחה בבחינה תלויה בתלמיד פרופר. זה כזה מעצבן אותי לשמוע שכולם רוצים יואל גבע ומשלמים לגנב הזה כל כך הרבה כסף על בולשיט. פשוט בולשיט.

קשה לי עם העובדה שהאנשים שם לא לטעמי. עוד יותר קשה לי בגלל העובדה שאני לא מעוניינת לראות יותר את התיכון. לא רוצה להיכנס לשם יותר בתור תלמידה. אני את התיכון סיימתי רבותיי, ועכשיו כל מה שנשאר זה זכרונות. המקום הזה היה מה שהוא היה רק בנסיבות המאוד מיוחדות שנוצרו, עם האנשים המאוד מיוחדים, והקשרים המדהימים. הוא אף פעם לא יהיה הבית ללא זה. הוא אף פעם לא יהיה בשבילי מה שהוא היה, וכך זה צריך להשאר.

אגב- יש חדש בחזית הצבא! סוף סוף אחרי חודשיים שלמים של המתנה קבעו לי ראיון חדש. ביום ראשון אני הולכת לדעת מה אני הולכת לעשות שנתיים שלמות (ואולי יותר) בתקווה שזה יהיה משהו טוב עם אנשים טובים. אני כל כך מקווה... כל כך מקווה. בנוסף, אני אנסה לראות אם אפשר לגשת לבחינת הפסיכומטרי במועד הבא, לדחות קצת את הקורס ולעשות אותו בעזריאלי לפחות, עם אנשים מאותה ההשקפה שלי.

נועה.