נבכיי נשמתי

הכנתי היום עוגה, עוגת שוקולד לייתר דיוק. השתמש בכמעט קילו שוקולד משובח (60% מוצקי קקאו) וב10 ביצים. תודו שזה נשמע זוועה, וזה אכן זוועה.

העוגה הזו היא בשביל יום הולדת של חבר בקהילת AC שאנחנו חוגגים לו מחר יום הולדת במפגש. אני מקווה שכולם יאהבו אותה.

איכשהוא, אחרי שהעוגה היתה מוכנה, ואפשר לומר שזו הפעם הראשונה שאני באמת מרוצה מעוגה שהכנתי, פתאום נזכרתי במשפט שהמורה שלי אמרה לי אחרי שהבאתי עוגה לכיתה: "גם לבשל את יודעת? ישר לחתונה". בדיחה משעשעת על חשבוני בעיקר, אני משערת שזה הגיע ממקום של הערכה כלפי. אני רוצה להאמין בזה.

ההכנה של העוגה הזכירה לי עוד מלא אסוציאציות מהתיכון, אולי פשוט בגלל שמאז התיכון לא באמת הכנתי אף עוגה. 

ואז ראיתי סרט. קאזנובה, עם הית' לדגר ז"ל ועוד כמה וכמה מפורסמים שאני מאוד אוהבת (למשל השחקן ששיחק את טריסטן בstar dust). כל התפאורה היא וונציה המופלאה. אח ונציה שלי. זה נחמד לראות סרט כשכל הרקעים והמקומות מוכרים לך. זה הרגיש כאילו אני הרבה יותר בתוך הסרט. הסרט כלעצמו הוא מקסים, רק חסרה לי קצת הדרמה מעבר לכל הצחוק והניסיון ליצור מתח. אפשר לומר שהאנשים בהוט בחרו את הסרט המושלם לערב שכזה, סוג של פוסט-ט"ו-באב.

מחר מצפה לי יום גורלי מאין כמוהו. יום שיחרוץ את דיני לפחות לשנתיים הקרובות. יום מלא החלטות ודרכים חדשות שנפתחות, אך גם דרכים שנסגרות. הרבה דלתות יסגרו בפני מחר, בואו נקווה שלא אצטער על כך.

ובנימה זו אפרוש לישון, כי אם אמשיך לרצד על כפתורי המקלדת אצטרך להוסיף את המילים "יאוש, דכאון, בדידות, געגעוע, ופסימי" לקטגוריות.

נועה.