נבכיי נשמתי

לפני מספר ימים אני ומשפחתי יצאנו לחיפה, אל עבר תערוכת הדינוזאורים המפורסמת שנמצאת עכשיו במוזיאון, ובגלל אחי הקטן שרואה דינוזאורים בכל פינה שאליה הוא בורח בדמיון שלו.

נכנסו לאולם התצוגה וממש מולינו נעמדה לה מפלצת. מפלצת גדולה יותר מכל סרט שאי פעם ראיתי, מפחידה יותר מכל אחרת שאי פעם דימיינת, מאיימת וזוועתית יותר מכל מלחמה ששמעתי עליה. המפלצת הזו היתה גדולה ממני פי כמה וכמה מונים. היה נדמה כאילו הלסתות שלה יכולות להיות מערה נחמדה מאוד למחיה.

המפלצת הזו איננה בחיים יותר, אבל היתה. וזה כל כך מדהים, העובדה הזו כל כך הדהימה אותי.

עמדתי ישר מולה, כאילו הסתכלתי ללבן של העיניים שלה. על האמתניות והצמא של החיה לשרוד. האדם המודרני, התלאביב-ניויורקי, שנמצא בתוך הבועה המפגרת וחסרת האופקים שלו, לא מבין כמה הוא אפסי. כמה האנושות היא אפסית.

כל הבולשיט הזה על התחממות כדור הארץ... האנושות לא קיימת מספיק זמן בקנה מידה שכזה, שלא נדבר על פליטות הCO2. אם החיים על כדור הארץ היו שווים ל24 שעות, אנחנו היינו נולדים ב-5 ל12 בלילה. בכל שאר הזמן העולם התקיים בלעדינו.

אנחנו כמו נמלים חסרות משמעות, כל כך צרות בריאתן, כל כך קטנות בהשוואה לעולם בו הן חיות. ובכל זאת, מתיימרים להיות הרבה יותר. למה? מה זה נותן לנו? למה לא להכיר בקטנות שלנו, באפסיות שלנו, ולחיות חיים מאושרים? למה אי אפשר להסתפק במה שיש? לפעמים יש לי תמונה כזו בראש, שלי חיה באיזה בית קטן בפריפריה, בית צנוע כזה, כמו פעם, נשואה באושר עם ילדים, עושה את האמנות שלי ומתפתחת לכיוונים שלי, הכיוונים הבריאים שלי. ואז מגיעה המציאות והורסת הכל. באסה.

נועה.