נבכיי נשמתי

אבא החליט שהוא קונה מחשב נייד. אולי חלק מזה שייך לרצון שלו סוף סוף לקצור את פירות עבודות, ואני לא מאשימה אותו.

אז כן, הוא קנה לפטופ. האמת, שיש משהו מאוד שיקי בעניין הזה... כי אני יושבת עכשיו על המיטה שלי, עם הפיג'מה והמזגן (אמנם במרחק מטר מהמחשב הנייח שלי) אבל זה כל כך מרגיש אחרת. בגלל שהמסך כזה קרוב, האותיות מרגישות קרוב יותר, כל התוכן באתרים מרגיש קרוב יותר... איך לומר זה הרבה יותר מציאותי ככה... ואולי זה בגלל המסך הנפלא שיש לנייד הזה.

בכל מקרה, רציתי לומר רק כמה שזה משנה פתאום... אין ספק בכלל שלפטופ זה מעמד, ואם פעם חשבתי ככה, עכשיו שיש לי אחד כזה (אמנם חלקית) זה עוד יותר מרגיש ככה. כמו עליה בדרגה.

אז יש לנו צעצוע חדש בבית ורוב הימים האחרונים הסתובבו סביבו. להתקין, לשדרג ולפתור בעיות. זה די נחמד כזה, שאני ואבא שלי מדברים על כל מיני נושאים טכניים ואני אשכרה מבינה את כל מה שיוצא לי מהפה. הוא כבר יצר לעצמו פיגור, הוא כבר לא כזה מבין כמו פעם. עוד יגיע היום והוא לא יבין כלום, בדיוק כמו הסבתות וסבא שלי.

אתמול התחלתי לכתוב את הפווסט שמסכם 3 שנים. באמת שלא רציתי לוותר לעצמי, אני מרגישה שהוא חשוב, כי יש לי כל כך הרבה מה לומר, בעיקר על הבלוג הזה. אבל מרוב הרצון הטוב שלי הפווסט נמחק =\

אז החלטתי שאני אקבץ לעצמי את הנושאים שאני רוצה לדבר עליהם בראש, וכל פעם נסדיר כמה. אז היום תורו של הבלוג היקר.

במונחי ישרא אני חושבת ששלוש שנים זה די הרבה זמן, אבל לא מספיק בשביל שיהיה לזה איזה תואר או משהו. כל הזמן הזה, כל שלוש השנים האלה ועדיין אני בסוג

של אינטראקציה תמידית עם הבלוג. יש מצבים בהן אני אוהבת אותו יותר ויש מצבים שהייתי מעדיפה שהוא יעלם. כשהבלוג שלי פורסם במעריב לנוער, אז זו היתה הפעם הראשונה שבאמת עמדתי מול הסיכון הזה שבחשיפה, כשלמעשה הכל כאן חשוף. כשלמעשה אני חשופה כאן כל כך. פתאום עלו מחשבות רגע ומה עם מישהו שאני מכירה יקרא את הכתבה ויגיע לכאן? מה יהיו ההשלכות?

הקוראים הוותיקים שלי יודעים שאני טיפוס כזה שחושב כל הזמן על מעשים והשלכות, זה חלק אינטגרלי מהחיים שלי, ממני. נבהלתי מהתמונה שנוצרה לי בראש, אבל היה שם משהו שמנע ממני לנקוט בצעדים. אותו דבר שמנע ממני לנקוט בצעדים גם כשידעתי שאנשים מאוד קרובים אלי קוראים כאן, אנשים שאולי לא תמיד צריכים לשמוע את  הדברים כמו שהם נאמרים כאן. המון זמן חשבתי על פשר אותו דבר.

אני חושבת שהגעתי לתשובה, גם אם היא חלקית. הבלוג הזה הוא לא אני. ולא, לא מכרתי לאף אחד לוקשים בשלוש שנים, ולו אפילו לא לפעם אחת. כל הדברים שנכתבו כאן תמיד היו ויהיו אמת. אני מתכוונת לעניין שגם אם מישהו עכשיו יקרא את ההיסטוריה הזו של שלוש שנים הוא לא באמת יכיר אותי. הוא יכיר את כל נקודות התורפה שלי, את כל הדברים שאני גאה בהם וגם אלו שפחות. אבל הוא לא יכיר אותי. אתם מבינים, זה לא באמת יומן. יש סיבה שלבלוג קוראים בלוג ולא יומן, ולא רק בגלל שהתופעה לא התחילה בארץ הקודש. לטעמי, לפחות הבלוג שלי מציג איזה שהוא תהליך, סוג של טיפול פסיכולוגי (אם תרצו לקרוא לזה ככה) שעשיתי לעצמי באמצעות הבלוג. זה בסה"כ כלי שאפשר לי להתבונן על המחשבות, האירועים, והרגשות שעוברים עלי ולחשוב "אז מה עכשיו". ולא, לא באמת הדברים היו אובייקטיבים. רוב הפווסטים כאן נכתבו בלהט של רגע. כמו זה למשל.

אז כן, תביאו את כל האנשים שאני מכירה לכאן לקרוא. אני חושבת שרובם יתפלאו, לא יאמינו שזה הבלוג שלי. שאלו דברים שכתבתי, ויותר מזה, שחשבתי. המציאות נמצאת באמצע, בקוו הדק שבין ווירטואליות כבדיה מוחלטת לבין ווירטואליות כמו ידיעות חדשותיות. בני אדם הם לא איזה אירוע שאפשר לסקר. הבלוג הזה לא מסקר אותי, הוא מציג משהו מאוד ספיצפי ואחר.

אני לא אומרת שאני רוצה שכל אחד בעולם ידע את הדברים שכתובים כאן. אבל זאת בהחלט הסיבה שלא ממש היה לי איכפת שאנשים שאני מכירה יקראו כאן (מלבד ההורים שלי). מעבר למילים שנצברו כאן, נמצאים אירועים. מצבים כאלה ואחרים שיכולים לקרות לכל אחד, ואני מביאה את הפרשנות שלי לאירועים, את ההתמודדות שלי, בתקווה לעזור למישהו/מישהי במצב דומה. אולי אפילו מעבר, אולי יש פה איזה רצון להציג את החיים באור קצת שונה. לפחות החיים עד גיל 18.

אם מחר יבוא מראיון וישאל אותי "אז למה דווקא בלוג?" אני אומר לו שזה רק עניין של זמינות. פתחתי בלוג כי זה היה נגיש. כי יכולתי. ואולי בגיל 15 לא באמת ישבתי וחשבתי מה עלולות להיות התוצאות. אם נקח ספר למשל, זה גם פתרון אפשרי, רק שכל ההתנהלות עם ספר היא אחרת. בספר המילים מאוד שקולות, כאן אני מרשה לעצמי לכתוב מתוך חשיבה ולפרסם. ממש כל מילה שעוברת לי במוח עד שאני מחליט ה שזהו, די להיום.

זה כמו מעיין נובע של רעיונות ומחשבות, שרק רוצה לשתף אחרים. השיתוף הוא חלק בלתי נפרד מכל החוויה שלי. אז הבלוג בשבילי הוא חוויה, בדיוק כמו שזה חוויה להיות חבר בפורום, או לנהל שיחות שעות במסנג'ר. חוויה וירטואלית.

בסופו של יום, אם יש משהו שאני מתלבטת לגביו אם לפרסם אותו כאן או לא, בשבילי זה סוג של סימן שצריך להשאיר את אותו הדבר לעצמי. מדובר בעיקר בדברים שעוברים עלי ביום-יום, או דברים שמראש אני צריכה לשמור לעצמי. כן, בסופו של דבר המילים כאן כן מחושבות, באופן כזה או אחר.

אני אוהבת את המקום הזה, למרות שהוא מלא בטראש. אולי זה גם חלק מהביטחון שלי, שכנראה אף אחד לא יצפה למצוא בלוג כזה בים של בלוגים פיקטיבים על מפורסמים כאלה ואחרים, שמגיעים כל פעם לשיאים חדשים של טמטום וחוסר פואטנה, בדיוק כמו החיים היום במדינה ישראל.

לסיום- אם יש משהו אחד שאני כן מתגעגעת אליו, זה הפווסטים העמוקים האלה שפעם הייתי נוהגת לכתוב. כנראה שלא מקבלים יותר מידי מוזה מלשבת מול המסך ולעסוק בדברים חסרי משמעות. כנראה שבצבא זה יחזור אלי, בתקווה :)

עוד 3 ימים, פאקינג 3 ימים נגמר המלווה. אני לא מעכלת את זה בכלל... אההההה!!!!!111אחד אחד

נועה.