נבכיי נשמתי

בוא נחשוב לרגע או שניים, מה המשמעות האמיתית, אבל באמת האמיתית, של להיות בעל/ת בלוג שלוש שנים.

אחוז מסויים יאמר "10,733 כניסות, וגם זה היה יכול להיות הרבה יותר". ואין שום דבר רע בזה.

אחוז אחר ישיב, "שום דבר מיוחד". גם בזה אין שום בעיה.

אחוז נוסף יענה "המון פווסטים ואיזה שינוי או שניים בחיים". לגיטימי.

האמת, שאני רוצה קצת ללכת מעבר כרגע.

אחרי שהבהרתי לעצמי בעיקר למה אני כותבת בלוג, נשאלת השאלה מהן ההשלכות של הכתיבה עלי? איך הן שינו את החיים שלי? ובעיקר איך החיים שלי היו נראים ללא המקום הזה. כי יש משהו במספר הזה, 3 שנים, שהוא גדול. זה לא שנה, ולא שנתיים. זה כבר התחייבות.

אני מניחה הנחה כרגע: אם הבלוג היה מזיק לי בטווח הקצר, כנראה שלא הייתי כותבת כאן.

ההנחה הזו, לא תקפה במצבים של טווח ארוך. מה באמת קורה לטווח הארוך? מה יהיה איתי שנים מעכשיו? האם גם בגיל 30 אמשיך לכתוב על חיי העלובים וחסרי המשמעות? אולי על רווקות, אמהות, עבדות. מי יודע. ואולי אני בכלל אפסיק לכתוב כאן אחרי הגיוס. כי אולי בלוגים זה משהו זמני, כמו טיפול.

כרגע לפחות זה נראה ככה. אין לי מושג איך הבלוג מצליח לרפא את הפצעים, אבל אולי הסוד טמון בהשוואה לטיפול פסיכולוגי. זה הרי מאוד דומה, חוץ מהקטע של הפידבק, שהוא כמובן תלוי בכם, הקוראים. לפעמים לא מקבלים את הפידבק שרוצים, אבל זה כל הפואנטה. ברוב המקרים גם הפסיכולוג לא יאמר לנו את מה שאנחנו רוצים לשמוע.

כדי שהבלוג יהפוך להיות פסיכולוג צריך לא מעט אומץ, ולא מעט חוצפה כנראה. אפילו אני, שניסיתי להתקרב למקום הזה של בלוג=טיפול, לא באמת כתבתי כאן את כל מה שהרגשתי. כן יש צינזור עצמי מאוד קפדני. אז לא, זה לא כמו הדבר האמיתי. ממש לא, ומצד שני כל כך כן.

אבל אני חושבת שנפלו לי כמה אסימונים כשישבתי כאן מול המקלדת. חושבת, מהרהרת, מעזה לחשוב ולכתוב דברים. דברים שבדר"כ מופיעים בחלומות, בזמן היחידי שבו אנחנו לא כל כך שולטים בדמיון.

זה כנראה עשה לי טוב, לטווח הקצר, להביא למימוש מסויים את הפנטזיות שלי. כל מיני סוגי פנטזיות. רומנטיות, אכזריות, מיסתוריות. כדרכו של עולם, הוא אינו לוקח מבלי לתת, אך גם לא נותן מבלי לקחת. אני תוהה איפה הייתי עומדת היום לולא כל הזמן שחוויתי כאן מול המחשב. מה היה מצבי הנפשי, הפסיכולוגי, אפילו הפיזי. אולי היה לי עולם קצת יותר מציאותי. עולם שהוא קצת יותר שלי, קצת יותר אנטימי וישיר. זה משהו שמאוד מאוד חסר לי. בסופו של דבר נמאס לראות טקסט, ולפעמים רוצים לשמוע את המילה נאמרת, את המגע נוגע והחיבוק מחבק, ולא סתם איזה סמיילי מטופש שמישהו המציא כדי לגרות את הדמיון שלנו.

זה המחיר כנראה, לחיות חיים מלאכותיים. made in china, או אמריקה.

ולמרות כל הייחודיות כביכול שלי, אני מרגישה שזה חיים שנוצרו במתכון, מן אינסטנט כזה, שדוחפים למערבל ואיכשהו יוצא בסוף פודינג מוזר. בסופו של דבר, זה גם לא כזה טעים.

עוד בייביסיטינג הסתיים בהצלחה- עוד 80 שקל לארנק. יפי היי.

נועה.