נבכיי נשמתי

ספטמבר? מה? 1 בספטמבר? כן, עד עכשיו התמקדתי בעובדה שזה היום שבו נגמר לי המלווה. ובכלל שחכתי שזה היום שאנשים חוזרים ללמוד. שעד לפני מספר רגעים זה היה היום העצוב ביותר בשנה. פגשתי היום כמה בנות מהשכבה בזמן קניות בעזריאלי. פתאום אחת שואלת "אתן באות מחר לק"ש?". הייתי בהלם. האפשרות הזו בכלל לא עלתה בדעתי. מישהו בכלל רוצה לחזור לשם? אפילו אני, שהייתי מחוברת בשרשראות למקום, לא יכולה להניח שוב את רגלי על אותן בלטות ישנות ואפורות. אני פשוט מפחדת. מפחדת שזה סתם יתקע אותי במקום, יעצים את הגעגועים, ויבלבל אותי. יכניס אותי למקום שהוא כבר לא שלי ולא יכול להיות שלי יותר. אני לא תלמידת תיכון יותר. נקודה. לחזור לשם במן אופן סמלי כזה ב1 בספטמבר, נראה לי רק מעשה מטופש. מטופש... אבל כל כך מפתה.

בכלל, אני מאוד מתגעגעת לדברים ישנים ומוכרים.

אז אני יושבת כאן, כולי מרירה ומלאת דכאון, על דברים שלא יהיו יותר, ודברים שלא קרו. כמה תכננתי על הלילה הזה, הלילה שבו סוף סוף אני הופכת להיות עצמאית. לא, אז ההורים שלי חייבים להרוס כל חלקה טובה ולא לתת לי את האוטו. כלומר, אם אני רוצה אני יכולה עכשיו לקום, לקחת את המפתחות, לנסוע ולשים ***. אבל אני לא כזו. אף פעם לא הייתי. אני פשוט תמימה מידי בשביל מעשה כזה.

חוץ מזה, אין לי לאן ללכת, או עם מי. ננטשתי כמו כלב שוטה ברחוב.

"יהיה טוב. יהיה טוב. יהיה טוב." אני מוכרחה לומר את זה לעצמי לעיתים קרובות יותר.

ובעיתות משבר שכאלה, הכי הייתי רוצה לקבל ממך איזה עיצה טובה. מילת נחמה. אני אפילו יכולה להסתפק במבט.

לבד, לגמרי לבד. זה אפילו לא קוסם כמו שזה היה פעם. זה פשוט מעפן.

נועה.

עריכה: WTF? הפווסט הזה היה צריך להתפרסם ב1 בספטמבר. גאד, משהו כאן דפוק בשעון בבלוגים. יאי, המזל הנפלא שלי שוב מאיר לי פנים. יפי.