נבכיי נשמתי

כי פשוט בא לי שוב לקחת את הקולמוס ולשפוך מחשבות, עמכם הסליחה.

חזרתי לצייר. יש משהו בתקופות יאוש ושפל שמשרה בי צורך ליצור. כנראה שאמנות היתה ותהיה תמיד משהו שמגיע מתוך כאב, סבל, וקטנות האדם.

החלטתי לפתוח בקמפיין אישי נגד תופעות חברתיות, שאני מוצאת בהן סוג של תועבה. אחרי צפיה ממושכת באנימה, וציור בתחום הרבה שנים, הבנתי שהכל שם יותר מידי מושלם, וזה מפריע לי. רוב חברי לתחום טוענים שהמושלמות הזו היא מה שאנחנו רוצים לראות, שזה בסה"כ מימוש פנטזיות, וזה בעצם מה שמושך בדבר.

זה הפריע לי מסיבה פשוטה- תמיד ראיתי באנימה סוג של אמנות. ואמנות, בתכליתה היא אמורה להעביר מסר. הרבה אנימות למשל עוסקות בפחד היפני מהטכנולוגיה, בסופו של דבר אנחנו רואים אנימה בגלל המסר שהיא אמורה להעביר. אם אנחנו רואים אנימה בגלל שכל הבנות שם שופעות חזה ומאידך רזות להחריד, זה המסר שאנחנו רוצים לראות? הגענו כל כך נמוך בשרשרת המזון? כל כך נמוך שהפנטזיות שלנו מוכתבות כבר באופן אוטומטי ע"י צווי אפנה.

מצטערת, אבל החלטתי להשמיע את קולי בעניין, אז פצחתי בסדרת ציורים-פוסטרים שידונו בנושאי: נשיות, אנורקסיה, גבריות, אמהות, יופי, וכמובן- אהבה, מנקודת המבט שלי.

הציור שאני עובדת עליו כרגע עוסק בנושא גוף האישה ואידאל היופי, והוא יקרא "I'm not good enough". הקומפוזיציה תהיה מוכרת, לקוחה מסצינה אמריקאית פופלארית מאוד: הפצצה ההורסת בתוך הים בשקיעה, בבגד גוף צמוד ביותר שמבליט את כל האיברים השופעים, עם איזה נשק. העניין הוא, שהיא תהיה שמנמונת, והשיער שלה יהיה קצר. סוג של שבירת מיתוסים. אני אדגיש דווקא את איזור האגן והישבן, וגם את העובדה שהשיער שלה יהיה קצר. הצביעה תהיה סוג של cell shading, אבל בסגנון שלי.

אני כנראה אתעסק בזה די הרבה בזמן הקרוב, ואני לא יודעת כמה ציורים אני רוצה שיהיו בסדרה, אבל אפשר לומר שזה הפרויקט הבא, אחרי הפרויקט המתיש של הציור שמופיע בראש הבלוג שלי. סתם רציתי לשתף אתכם בתכנונים, אולי יהיו עוד כמה פווסטים בנושא זה, וכמובן שאני אפרסם כאן את התוצאות (:

חוץ מזה, הטיסה לארה"ב מתקרבת. עוד פחות משבועיים. אני מאוד מתרגשת, זה מרגיש כאילו לא ראיתי כלום עד היום, למרות שביקרתי בחצי אירופה. זה מרגיש כאילו למרות שפגשתי כל כך הרבה תרבויות זרות בחו"ל, שום דבר לא מתקרב לדבר הזה שנקרא 'ארה"ב'. אולי פה באה לידי ביטוי המילה "מעצמה". עזבו אתכם מנשק, כלכלה, פוליטיקה. אם נערה בגיל הטיפש עשרה מרגישה ככה, זה אומר הכל. או שאני סתם סנטימנטאלית.

אני רוצה לארגן איזו יציאה לאנשהו ביום שישי. אני כל כך צריכה את זה, ולא איכפת לי שאני לא אוכל לשתות, בגלל הנהיגה. פאק יו, אני יכולה להנות בלי הטיפה המרה. אני צריכה לעשות קצת כייף, חייבת. אני כל כך נחנקת כבר, נחנקת מהמצב הסטטי הזה שבין מסגרת למסגרת. זמן מבוזבז שהולך על מחשבות וגעגועים לדברים מוכרים.

גיליתי צד רדוד באישיות שלי. אני פולניה, וכתוצאה מכך יש לי משהו בגנים שהופך אותי לרכלנית בפוטנציה. אני די נמנעתי מזה, אידאולוגיה ושיטים כאלה. ואז באה הסדרה הזו "האח הגדול" בשמה העברי, והוציאה את השד מהארון. וידוי- אני מציצנית. אני שונאת ריאלטי, בעיקר בגלל העובדה שזה לא משקף את המציאות אפילו לא לרגע, ולפעמים זה כל כך שקוף שזה מלחיא אותי, כמו בהישרדות. אבל בדרעק החדש הזה יש משהו אחר. זה אשכרה מעניין אותי מה חבורת הקופים האלה עושים שם בבית הזה, ואיך ערביה מסתדרת עם ימני קיצוני. ונכון, כולם נבחרו בקפידה כל כך, כדי שזה יצא בדיוק כמו שההפקה מדמיינת. והכל מתומרן, גם כשזה מתיימר שלא, כי איפה שיש כסף לא ישאירו את זה ל"גורל". בדיוק כמו שהסדרה הזו נקראת, האח הגדול, מישהו שם למעלה כבר ידאג שיהיה מעניין. העניין הוא, שלא כל כך איכפת לי. הפולניה הרכלנית והמציצנית שבי מתעוררת לחיים בצורה מזעזעת. טלוויזיה זה טארש, ואני יודעת את זה בערך מאז הבום של ערוץ 2. מאז שערוץ הילדים איבד את התמימות. איך אני מסוגלת בכלל לאהוב טראש שכזה?! לא מסתדר לי.

רק הערה קטנה- אני מאוד גאה בעם שלנו, בעם הישראלי. עם שמורכב מכל כך הרבה רבדים של אנשים: ערבים, ישראלים, חילוניים, דתיים, שמאלנים, ימניים, הומואים, הומופובים, ביצ'יות, עולים חדשים ממאות מדינות וכו'. יש כל כך הרבה חילוקי דיעות, זה נכון, אבל לפחות ביום הראשון של התוכנית הנוראית הזו, היה אפשר להרגיש אחווה. שכולם כזה דואגים לכולם, ומנסים להיות נחמדים, מנסים לגשר אפילו. ונכון שזה הכל צביעות, ושהפרצופים האמיתיים שלהם יחשפו עוד מעט, אבל גם אם זה מזוייף... אני לא חושבת שתמצאו את זה בכל מקום בעולם שבו עשו את הסדרה.

באותו ערב של 1 בספטמבר, לא ממש ערב יותר בכיוון של לפנות בוקר, שכבתי במיטה עם הידים מאחורי הראש וחשבתי. חשבתי על עצמי. על האנשים שהכרתי לאורך הדרך. הגעתי למסקנה שלא הייתי משנה דבר במה שקרה לי, לא משנה כמה נורא הוא היה. מצאתי את זה אבסורדי, כי אני עדיין יכולה לזכור כמה אירועים מסויימים היו קשים עבורי, הזמן לא משחק כאן כל כך, עדיין לא, ובכל זאת לא משנה דבר. מזוכיזם? לא... יותר בכיוון של השלמה. זה החיים שלי, ובחרתי לעשות בהם את מה שנראה לי נכון, כמו חימר בידים שלי. ולא משנה כמה פעמים אני אהרוס את הכד, הפעם הראשונה תהיה הטובה ביותר. היא תהיה מלאת השארה, תוצר של להט הרגע. כי ככה צריך לחיות את החיים, לחיות כאילו אין מחר. לא בגלל קלישאות כאלה ואחרות, אלא רק בגלל שחיים בשום צורה אחרת לא יהיו חיים טובים. בין אם אתם מאמינים שאלוהים מכוון אתכם בדרכם, או אתם או ישו, מוחמד, בודהה. זה לא משנה, העיקר זה פשוט, לחיות, לא להתקיים, לחיות.

נועה.