נבכיי נשמתי

בימים האחרונים אני מתישה את עצמי בכוונה. הולכת לישון ב4 לפנות בוקר (בלי שום סיבה מוצדקת) ומכוונת שעון מעורר ל12. אני עושה את זה בתקווה לנסות להחזיר טיפה אחורה את השעון הביולוגי, אבל משום מה, העיפות לא גוברת עלי, זה כבר 4 ימים. היום בכלל, הלכתי לישון ב4, וברבע ל8 אמא שלי העירה אותי "נועה אני חייבת למהר לבית הספר, אחיך מתעכב, תקחי אותו לבית הספר שלו". חצי מתה בקושי גררתי את עצמי להתלבש ולהוביל את הנסיך שמתעורר מאוחר, באיחור, לבית הספר.

כשחזרתי הכנתי לעצמי קפה. זה לא היה סתם קפה, זה היה קפה חזק כזה. כמו שאני אוהבת. הרבה קפה, הרבה מים ומעט מעט חלב. הריח המטריף הזה של הקפה הזכיר לי את התיכון, שזה בדר"כ היה הריח של הבוקר שם. גלי ריח של קפה תמיד רחפו באוויר ב8 בבוקר. זה היה קפה מלא בזכרונות. הרגשתי כאילו אני לוגמת, בפעם האחרונה, געגועים, ריחות, וטעמים. זה היה כיף.

קשה לי להאמין שהקפה הזה החזיק אותי ערה עד עכשיו, וסימני העייפות לא ממש מופיעים. בייחוד אחרי הסדר המטורף שחוללתי בחדרי הקטן.

לדעתי פיניתי 10 קילוגרמים מהחדר, שכוללים ספרים ונייר בעיקר. זה בערך 75% מתכולת ארון ושתי מגרות הניירת שלי. כןכן ארון שלם (3 מדפי בגדים). זרקתי דברים הזוים. פגשתי בכל מיני ספרי זכרונות מכיתה ו', ברכות לימי הולדת, טונות מבחנים, עבודות, דפי עבודה וסיכומים. נפגשתי גם בדברים יותר נחמדים, למשל בעבודת השורשים שלי, או באלבום האורחים מבת המצווה. פגשתי אפילו זכרונות ישנים יותר, מזכרות מחברות ילדות שאינן איתי כבר עידנים. לנקות את כל זה היתה משימה מפרכת, אבל אני כאילו הייתי אחוזת דיבוק, רוצה להפטר מהזכרונות הנושנים האלה עכשיו, וכמה שיותר מהר. לא יכולתי למצוא את נועה של היום בכל הברכות האלה, הסיכומים והערות נחמדות של מורות כמו "נהנתי לקרוא, כתיבתך משובחת". הרגשתי שזה כל כך רחוק שנות אור, מבלי לשים לב שאותו המשפט ניתן לי רק לפני שנה וקצת. זה היה כמו להסתכל על מזכרות מכיתה א'. אז ידעתי שזה הרגע הנכון לעשות סדר בחיים, להבהיר לי ולעולם כולו- נועה ילדה גדולה כבר.

העפתי כל כך הרבה דברים. שמרתי את כל הסיכומים והספרים לבגרות, לאחי המתוק בכדי שלא יצטרך לעשות את העבודה המיותרת הזו שרק גוזלת זמן יקר. אפילו מכל החומר במחשבים די נפטרתי, שמרתי מעט מאוד. הדבר היחידי שלא יכולתי לזרוק זה החומר בפיזיקה. שמרתי הכל, כל סיכום שאי פעם כתבתי, כל מבחן, ניסוי, וסממן אפילו הקטן ביותר למקצוע. עברתי על הדברים האלו קצת יותר בעיון, נזכרתי בחומר נושן והרגשתי איך זה אוכל אותי מבפנים, איך אני כל כך מתגעגעת לזה. אפילו את הספרים שמרתי, כולם. תקראו לי סנטימנטאלית, אבל החומר הזה יקר לליבי, כמו כל הדברים שנתנו לי לימודי הפיזיקה לחיים, תקווה בעיקר. זה נשמע קיטשי, אני יודעת, נורא אפילו, אבל בפיזיקה הרגשתי שאני באמת טובה, הרגשתי שאני זורמת, שאני צעד אחד קדימה, ויותר מכל- הרשתי לעצמי להרגיע למקומות הכי נפלאים בראש הקטן שלי. אני לא יודעת איך, אבל השיעורים כל כך פתחו לי את הראש. אז נכון שרוב הפעמים החומר לא כזה מעניין, אבל היה שם משהו אחר. משהו מאתגר, משהו שעשה לי כל כך טוב. החומר הזה, בערך בעובי שני מילוני אבן שושן מא' עד ת', הוא אני. זה הדבר היחידי מכל טונות הנייר שיכולתי לומר שזה אני, שאת זה אני רוצה לשמור. יותר מכל, זה הדבר שחסר לי מהלימודים בתיכון, כי זו היתה פיזיקה בסיסית, עדיין לא ברמה שצריך לשבור כסאות, קירות, ולקבל צורה של ר', אבל מספיק מאתגרת. מי יודע, זה בטח גם בגלל המורה שכל כך הערכתי והערצתי את הידע שלה, הבקיאות, ואני חושבת ש"שידרנו על אותו גל" בעוד שאחרים התקשו יותר להבין אותה, לפחות ככה הם טענו.

עוד מה שיצא לי לשמור זה את עשרות התעודות שלי, תעודות הוקרה והערכה על פעילות חברתית, התנהגות למופת, ובסוף י"ב גם הצטיינות. זה גאווה עצומה להחזיק מסה כזו של תעודות ביד. לחשוב שכולן שלי, ואת כולן הרווחתי ביושר, ביזע והמון דמעות.

הארון מאוד ריק כרגע. הוא אף פעם לא היה כזה ריק. אפילו לא כשנכנסנו לגור כאן בבית בדיוק לפני 12 שנה. במדף האמצעי שוכבים להם בסדר, בפרמידה עולה לפי הגודל, כל ספרי הפסיכומטרי של מכון שקר כלשהו (סתם, אבל מי הם שאני אעשה להם פרסומת?). זה העתיד שלי כרגע, וכנראה לעוד הרבה זמן- אוניברסטיה. זה לא שהספרים זה האוניברסיטה, אבל הם רק מסמלים אותה, באופן די ממשי.

מטריד אותי שאני לא יודעת עדיין מה אני רוצה ללמוד. מעצבן אותי שלא הספקתי להוועץ באנשים הקרובים אלי, שכבר לא כל כך קרובים אלי באופן טראגי. פיזיקה אתם אומרים? בעייתי מכמה סיבות:

זה לא כל כך משהו פרקטי, ואני מחפשת מקצוע, לא מחקר- כלומר אין יותר מידי מה לעשות עם תואר בפיזיקה.

המתמטיקה מרתיעה אותי כל פעם מחדש.

פיזיקה באוניברסיטה זה רמות אחרות לגמרי של קושי, שאין לי מושג אם אני אסתדר איתן בכלל.

אולי אני אקח פיזיקה משולב עם עוד משהו, יכול להיות.

אז... לחיי התחלות חדשות, אהבות נפלאות, והחלמת צלקות. כל מה שחסר עכשיו זה רק לעשות חיים בשישי, כמו שלא עשיתי מזמן.

לילה,

נועה.