נבכיי נשמתי

זה היה טירוף. היום נכנסתי, בפעם הראשונה בחיי, מתוך בחירה, לכותלי התיכון. אמנם, היו לי סידורים, שלא יצאו לפועל אבל מילא. הלכתי לבקש את דו"ח התאונה שעברתי לפני חצי שנה בשיעור ספורט. לפי דברי עורך הדין, אני אקבל בין 10% ל20% נכות. שזה סדר גודל של עשרות אלפי שקלים פיצויים מהביטוח.

נכנסתי בשערי בית הספר, לא מאמינה מה אני עושה. "מקסימום לא נראה אף אחד ונלך, ואף אחד לא ידע שבכלל הייתי כאן." אמרתי לעצמי. נכנסתי למזכירות ופגשתי במזכירה חמוצת הפנים, שוב. ביקשת את הדו"ח והיא פתחה אותו, ואמר "אבל אני לא יכולה לתת לך את זה. אסור לי". מה? למה? אבל אני צריכה את זה בשביל התביעה! "מצטערת, אסור לנו לתת את זה" ומה עם צילום? "לא, אסור פשוט, בואי אני אראה לך" בלה בלה בלה. אז נשארתי בידים ריקות, רק בגלל שסוכנות הביטוח של התלמידים אוסרת לקחת את המסמכים הללו, שיעזרו לתובעים לקבל כסף. פשוט מדינה מגעילה יש לנו.

אז נכנסתי לחדר המורים, בחוסר מחשבה מוחלטת, ולא היו שם פרצופים מוכרים. בביאוס יצאתי מהשער. לא יודעת למה התבאסתי, כנראה החלק בתוכי שכל כך רצה לפגוש כמה וכמה מורות שלי לא באמת מקשיב לחלק השני שחוזר וטוען שזה רק יחמיר את הגעגוע. נכנסתי לאוטו, התנעתי, ויצאתי מהחניה.

בדיוק ביציאה טלפון. עצרתי ועניתי "הי נועה ממצב?" חברתי לספסל הלימודים, איזה צירוף מקרים. אני בדרכי הביתה מביה"ס, לא פגשתי אף אחד וגם לא קיבלתי את מה שרציתי... רגע עוד מעט ההפסקה הגדולה, רוצה לבוא איתי? אז אחרי מספר שכנועים היא הסכימה. הלכתי לאסוף אותה וחזרנו. בהפסקה התיכון נראה כל כך שונה. מלא אדם. חיי. נתקלנו בשער במורה לספרות, שקיבלה אותנו בחיוך גדול ואמרה "נו עכשיו אתן יכולות להכנס באופן חופשי לחדר המורים. אתן בוגרות אחרי הכל". לשמוע את זה, צבט לי בלב קצת, אבל לא באופן שלילי. כל האנשים סביב השער ששמעו "בוגרות" ישר הפנו את מבטם. היה להם פרצוף של "נו מתי גם אני" בלי לדעת שאני מסתכלת עליהם בפרצוף של "הלוואי עלי".

נכנסו לבניין. שונה, אבל יחד עם זאת מוכר. עבר קצת שיפוץ, בדיוק כמו שגברת מנהלת-מעצבת רוצה. בסופו של דבר, האג'נדה שלה של עיצוב פנים וכל זה, לא מקובלת עלי, אני לא מסכימה איתה, וזה מה שגורם לי לסלוד ממנה. כן אני יודעת שזה תקציב אחר בלה בלה בלה, אבל אפשר לקמבן ולהעביר את הכסף הזה למקום אחר... מה עם לתת קצת למורים שכל כך מגיע להם?

בכל מקרה, ישר הלכנו לחדר המורים. פתאום בדרך, המורה לפיזיקה! זה פשוט הסדר המדויק שתארתי לעצמי בראש. היא בהחלט הבנאדם שאתם רוצים לפגוש בכניסתכם לבית הספר, והיא מסמלת את הלימודים שלי בתיכון באופן מושלם. חיבוק וחיוכים מאוזן לאוזן. הזכרנו את הניסוי בחטף, אמרנו לה שחשבנו עליה באותם ימים, והיא היתה חמודה ומצחיקה כהרגלה. שאלה לשלומי ועל עיסוקי הנוכחיים. מה אני אומר לך... לא את האמת זה בטוח. אי אפשר להיכנס ובשיחה של 4 דקות לומר כמה שהמציאות מחוץ לבועה התיכוניסטית קשה. הדבר היחידי שיכולתי לומר "אני טסה לארה"ב היום בלילה". "איזה יופי לך! עושה חיים כשאנחנו כאן מנסים ללמוד על קרינה אלקטרומגנטית..." נשמעת מתוסכלת במידת מה. ניכר היה בפניה הגעגוע לכיתה שלנו, משהו מיוחד היינו לטענתה. נפרדנו, ואז חברה שלי דיבר עם אחת מי"ב, שלמדה איתה נהיגה. הקשבתי לשיחה למרות ששיחות על שיעורי נהיגה וטסטים הן כבר לא בשבילי, זה פשוט לא כזה מעניין אותי יותר, לא במפתיע.

בזווית העיין קלטתי משהו מוכר. משהו שאני בחיים לא אשכח. וכבר הרגשתי, ידעתי שזו היא בלי ממש לראות אותה.פשוט חיכיתי שתשים לב אלי. זה היה מצחיק, היא הסתובבה, לקח לה כמה שניות וברגע שהיא קלטה פרץ של שמחה פשוט יצא החוצה. חיבוק חזק, כמו תמיד. "מה שלומך? איך את? מה את עושה? איזה טוב לראות אותך". ואני פשוט לא התייחסתי לשאלות שלה, רק נתתי לים הרגשות בפנים להתערבל. התענגתי על היותי לידה, והתאפקתי כל כך חזק להשאיר את העצב והתסכול והגעגוע בפנים. פתאום, עמדתי לצידה שוב. מתבוננת מהצד איך שהיא מעבירה ביקורת על הרזון של חברה שלי. "ושלום את לא אומרת לי?" התלוננה חברתי. כל כך שמחתי שאני כבר לא במקום הזה. שאני כבר לא במקום הזה שעומד מולה וסופג את הכל, גם את הדברים הלא כל כך נעימים. אני עומדת לצידה, וזה היה כל כך סמלי.

"מצטערת, אני ממהרת חייבת ללכת, תבואו יותר" החלק האחרון של המשפט כבר נאמר בצעקה קלה מהצד השני של המסדרון. רגע! חכי... רק עכשיו באת וכבר את הולכת?... לא תשארי עוד קצת, רק עוד טיפה. אבל זה לא כאב לי יותר. עד כמה שיכולתי לשבת איתה שעות ולדבר, אני ידעתי שזה בלתי מציאותי. כמו כל הסיטואציה הזו במשך הזמן. פלטתי סוג של אנחת רווחה. ידעתי שממנה אני לא אקבל יותר מידי, כרגיל.

משם המשכנו חזרה אל חדר המורים. בפתח עמדה המורה לספורט. שלום המורה, מה שלומך? "הו שלום! מה שלומך את קודם כל?" בסדר אני יודעת... יש לי עכשיו די בלאגן עם כל נושא הגב, אני כנראה אקבל 10% נכות. "לא נכון! אויי.. אני מצטערת". גם סיפרתי לה שהמזכירה לא נותנת לי לקחת את דו"ח הפציעה שלי. היא אמרה שהיא לא ממש מבינה בדברים האלה. ואז פתאום המחנכת הגיחה מתוך חדר המורים וראתה אותנו. "שללללללום!!" היי! אמרתי בשמחה. היא למעשה קטעה את השיחה עם המורה לספורט, לא נורא, התזמון שלה היה מושלם, כמו תמיד. אז דיברנו על הא ועל דה. כל מיני דברים שעוברים על התיכון עכשיו, ועלי ועליה. היא גם סידרה לי עבודה נחמדה בתיכון כמתרגלת, 27 ש"ח לשעה- שווה ביותר.

אז עמדנו ושוחחנו, ובנתיים השיעור הבא התחיל. כל המורים עולים לשיעורים שלהם, מכונה משומנת ביותר התיכון שלי. פתאום קלטתי אותה עולה גם לשיעור, הסתכלתי עליה ובמחווה של נשיקה באוויר היא שוב נעלמה, עד לפעם הבאה. חשבתי קצת אחרי זה על הפספוס הגדול שיש כאן. המציאות סותרת לי כל פעם מחדש, מעוררת אותי מההזיה שאני נמצאת בה. היא בסה"כ תחליף, חשבתי לעצמי, אבל זה לא מרגיש כמו תחליף, זה מרגיש כמו הדבר הכי אמיתי ונכון שיש, איך תחליף יכול להיות כל כך טוב, ועדיין כל כך רחוק? רציתי להשאר ולא לעזוב. רציתי לחזור לכיתה י', כל כך רציתי ולו רק בשביל... אשליה. אם אני רוצה להמחיש, זה מרגיש כאילו אני חתול רחוב מוזנח, והיא מהאנשים הזקנים האלה שבאים כל בוקר לגינה ומעניקים אהבה, גם אם היא לפעמים באה בצורה של מזון, כלומר מוחשית. וזה לא שחתול הרחוב לא חווה אהבת אם בחייו, או אהבה בכלל, אבל אהבתה הבלתי מוגבלת והחמה של האישה הזקנה, היא כל מה שהוא צריך כדי להמשיך לשרוד. זה כנראה אחד מהדברים שאני אף פעם לא אצליח להסביר לגמרי, זה נקודת התורפה הכי גדולה שלי ואחד הדברים שאני בחיים לא אבין על עצמי.

מה אני אומר לכם, אני כותבת כבר הרבה זמן את הפווסט ולא מצליחה להגיע לפואנטה. אני מניחה שפשוט לא היתה פואנטה בביקור הזה היום, סתם, ביקור. והוא לא העצים את הגעגוע, אבל גם לא ביטל אותו. עדין, אם יציעו לי, בכל שלב בזמן הקרוב אני אתן הכל בשביל לחזור להיות בסביבה ההיא, עם האנשים ההם, והקירות ההם, שיודעים על אינספור המחשבות שעברו לי בראש, אינספור המכאובים הכעסים וגם את רגעי האושר הקטנים האלה, כמו היום.

עוד 8 שעות טיסה.

נועה.